יש לי יומולדת היום!

אני חוגגת את השנה האחרונה בעשור השלישי של חיי.

כהרגלי, אפנה לים לצורך שאיבת השראה.

ולהלן חוויתי ההזויה הראשונה בגיל 29:

הלכתי היום לים עם מיכל שגרה בקרבת החוף. רכשנו בירה בפיצוציה הביתית שלה פה ליד, מיכל הסגירה את יום הולדתי בפני בעלי הפיצוציה ובזכות זאת, זכיתי לשירי יומולדת שמח וטרו טרו אה בנוסח בוכרה היפה.

לאחר סבב הברכות המשכנו לנו לדרכינו הישר למטרתנו להתחרדן על החול החם.

להלן סוגיה שכבר מזמן היה צריך לדון בה:

הים הוא המקום היחידי בו גובים תשלום על השתנה!

שזה לכשעצמו מקומם, הרי זה לא שאני יכולה להפעיל שיקול דעת כלכלי נכון בעניין ולהחליט להשקיע את השקל המסכן בקנייתי הבאה בסופר או לחסוך אותו לשם תשלום חשבון החשמל ולהגיד "טוב, במחשבה שנייה, אני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע מותרות כגון פיפי, אולי שנה הבאה".

יש כאן ניצול מוחלט של אזלת ידו של האדם המשתין! 

ואם כבר אני משלמת על שירותים, הייתי מצפה שלפחות אריחי פורצלן יפני נדיר משובצים בספירים יעטרו את הקירות הבוהקים ממירוק והברקה,

שהברזים יהיו עשויים מכסף טהור לצד סבון שנרקח מפרחים הפורחים רק על פסגת ההימליה,

שיאפפו את חללי התאים ניחוחות של חנויות ללין ושנייר הטואלט יהיה עשוי חמש שכבות מלטפות של משי המיוצר מתולעים המתגוררות על צמרות עצי התות בכפר הדרדסים בלבד! (ותודה למיכל על התמצאותה בסביבת הגידול של עצי תותי הבר). 

לצערי, לא כך נראים השירותים בים, למעשה השירותים בתשלום על החוף הם אחד המקומות המזעזעים ביותר אשר כף רגל אדם מתורבת דרכה בו.

הקירות מעוטרים גרפיטי מחומר אורגני a.k.a חרא!,

הברזים, ובכן, נהיה ברי מזל אם ניתקל בכלל בכאלו אשר מוציאים מתוכם נוזל שהוא אינו מיץ חלודה,

הסבון, במידה והחודש מילאו כזה במיכל ספוג הוירוסים שיש שם, לרוב יהיה מחומר רדיואקטיבי שאינו אושר אפילו במשרד הבריאות ההודי,

על הניחוחות לא נראה לי שיש טעם לפרט ונייר הטואלט עדין ונעים למגעכמו לחיו הבלתי מגולחת של יודה לוי.

על מה לעזאזל אני משלמת? על התפלשות במחלות זיהומיות ואשריכיה קולי? 

בכל אופן, לאחר ביקורי למוד התובנות בשירותים, פקדתי בשנית את הפיצוציה לצורך רי-פיל לבירה שלי. קיבל את פני בברכות ושירה אחד מבעלי הפיצוציה

"איפה היית??? אנחנו שרים לך פה שירים!!! לאן הלכת???"

לאחר שהתנצלתי על היעדרותי הממושכת לטובת חוף הים (באמת, ים מול לשבת בפיצוציה- לפעמים סדרי העדיפויות שלי אינם ברורים בעליל!), החל מטר השאלות  המביכות של סוף העשור:

"את נשואה?"

"לא" עניתי באדישות.

"לפחות חבר יש?"

"לא" עניתי בהשפלת מבט.

"טוב, זאתי בטח משקיעה בקריירה"

בשלב זה כבר לא ידעתי היכן לקבור את עצמי ורק רציתי לפרוץ בריצה מהאיזור תוך כדי צרחות והנפת ידי לשמים.

 איך משפחה בוכרית, שהקשר היחיד בינה וביני הוא שני בקבוקי טובורג ושקית במבה, הצליחה לגרום לאגו שלי לרדת נמוך יותר מהבדיחות של עופר שכטר ב"שישי סוף"?

אבל אז, האבירים הבוכרים העלו על שפתם רעיון מהפכני שכנראה ישנה את חיי לנצח:

 "אולי נכיר לה את שמעון" אמר הצעיר בעיניים בוהקות לאביו.

"גם הוא שקט כמוך" פנה אלי בעיניים שמחכות למוצא פי.

ואני שואלת: שקט כמוני??? שקט כמוני??? הרי כל מי שמנהל איתי שיחה ממושכת משלוש דקות מיד מבחין שאני שקטה בערך כמו השיפוצים באבן גבירול, שחר חסון זאת סדנת ויפסנה לידי!

"הוא גם לא כל כך אוהב לצאת ולא כל כך מכיר אנשים" הוסיף ושיבח את החתן המיועד.

"תתקשרי תתקשרי, אתם תתאימו בול! תגידי לו שרובן שלח אותך!"

אנשים טובים באמצע הדרך, כאלה שיודעים איך לגרום לאחרים, כאלה שחוגגים יומולדת מדכא במיוחד, להרגיש טוב עם עצמם, נו, יש תקווה לזכותם יאמר שהם ניסו... 

לפחות ביומולדת שלי הייתי בחופש, בים, כתבתי ומעל הכל, אכלתי!

רק, מה זה אומר שפוסט היומולדת שלי הפך להיות פוסט על בוכרים ושירותים? 

Time, Don't let it slip away!

Jaya the cat ^-^