זה היה יום גשום מאוד. אותה שנה ירדו גשמי זעף על הארץ. לא יצאנו שעות מהבית. בת שבע הייתי והורי שמרו עלי מכל משמר. אבי ציווה עלי להסיר את נעלי. סירבתי בעקשנות. 

"עקשנית" אמר בכעס . תפס אותי בשתי ידיו החזקות, הושיב אותי על ברכיו והסיר בזריזות את נעלי מרגלי. 

"אני לא מוכן שתעלי עם הנעליים על הרהיטים ותלכלכי בבוץ" אמר.  

איך ששחרר אותי זינקתי על מיטתם של הורי והתחלתי לקפץ עליה בצווחות שימחה ברגלים יחפות. אבי זעק "תפסיקי להשתולל את הורסת את המיטה!".

המשכתי לקפוץ, חשתי מרחפת כמו ציפור שעוד מעט תעוף אל הדרור. אמי צרחה

"תפסיקי"

ואני המשכתי בעקשנות לקפץ, מנותקת מזעמם של הורי עד שהתעייפתי והשתטחתי על המיטה צוחקת. לפתע פסק הגשם. מן החלון בחדר השינה נראתה פיסת שמיים כחולה. אבא ספק כפיים בשמחה ואמר

"נוסעים".

"לאן?" שאלתי,

"לבקר קרובים" אמר ,"תנעלי נעלים" הוסיף.

מיהרתי לנעול את נעלי. אימא התלבשה אף היא בבגדיה היפים. אבא לבש את מעילו ויצאנו לאוטובוס.

"יהיו הרבה אנשים  שם" אמר אבא "תתנהגי יפה" הוסיף. 

האוטובוס הגיע, עלינו עליו, אימא ראשונהואני אחריה ולבסוף אבא. אימא בקשה שאשב לידה אך אני התעקשתי לשבת ליד אבא, ליד החלון, כדי לראות את הדרך והנוף. האוטובוס החל לנסוע. גל של בחילה עלה בגרוני, חיפשתי לנשום אויר נקי, הריח הקשה של הדלק החליא אותי. אבא פתח את החלון.

"זה יעבור" אמר. 

חיכיתי לרגע שתיגמר הנסיעה.לבסוף הגענו, מותשת מן הבחילה מיהרתי לרדת והורי אחרי. צעדנו ברחובות העיר הלא מוכרים לי.נעצרתי ליד כל קיוסק וביקשתי דברים, לשתות לאכול, איזה ממתק. אבא סרב,

"אין לי כסף" אמר.

אני התעקשתי, רקעתי ברגלי על המדרכה, צועקת ובוכה, מסרבת לוותר ואבא אמר

"לא" ומשך אותי משם הלאה. 

הגענו לבית גבוה , על קומות ועלינו במדרגות הרבות עד לדלת אחת שאבא נקש עליה.היא נפתחה בידי אישה מבוגרת שהופיעה עם חיוך ואמרה

"היכנסו "

הורי ברכו אותה ונכנסו, אני אחריהם מבוישת מעט. בבית הזה הזר לי כל כך הגדול המרווח ישבו לא מעט אנשים על כורסאות וספות מהודרות.האנשים הוצגו להורי ואני  נעמדתי ליד אבי וכך דיברו וקבלו שתייה ועוגות , צחקו ופטפטו. אחד מהם ניראה לבוש בהידור מיוחד ואבא אמר לי

"את רואה הוא רופא, דוקטור". 

האיש חייך וקרץ אלי ורמז לי באצבעו להתקרב. ניגשתי אליו בחשש מה. הוא ליטף את שערי ואמר

"ילדה יפה שכמותך, את אוהבת את אבא שלך?" הוסיף ושאל. 

סירבתי לענות , הוא צחק ושאל שוב

"תגידי את אוהבת אותו, כי אם לא אני מוכן לקחת אותך איתי". 

הוא פנה לאבי ושאל בצחוק

"בכמה אתה מוכר אותה?"

אבי השיב בצחוק

"אני מוכר אותה  אם היא רוצה בעשרה גרוש" ושניהם צחקו,

אני לא צחקתי,

"את אוהבת את אבא שלך?" שאל שוב הדוקטור, "תעני" לחץ,

"לא " עניתי בכעס, "אותי לא מוכרים בעשרה גרוש". 

נעמדתי מול הרופא המחייך ובאמת  רציתי באותו רגע שהוא הוא יהיה אבא שלי. 

"תיקנה אותי"  אמרתי , "אתה יותר נחמד".

"באמת " אמר "את מוכנה"

"כן" אמרתי וכולם פרצו בצחוק. 

"טוב אני הולך, את באה איתי" אמר. 

ואז נכנסתי לבעיה,  האמנתי  ולא לא רציתי ללכת אתו, אבל אבא אמר שהוא מוכן למכור אותי ולא הייתי בטוחה שאבא אוהב אותי ועוד בעשרה גרוש, זה כל מהשאני שווה בעיניו. עמדתי בוהה ברופא ובאבא ועוד רגע הרגשתי את הדמעות בעיני ואת גרוני חנוק,ופי התעקם ופני התעוותו ואז פרצו כולם שוב בצחוק.

"בואי אלי" אמר אבא. 

ניגשתי והוא חיבק את כתפי וליטף את פני ושאל 

"את באמת לא אוהבת אותי?"

שתקתי, בלבי חשבתי בלי קול שהרופא יותר נחמד מאבא.  

     כשיצאנו זכרתי את פניו החביבים וחיוכו החם ואת הקריצה בעיניו, אבא לא כזה, חשבתי.בדרך לאוטובוס שתקו הורי. נשרכתי אחריהם מרגישה לא שייכת, חשתי לבד בעולם.  לא הייתי בטוחה בהם. זה ניראה לי אפשרי לרצות הורים אחרים.   העצבות עטפה את  לחיי. עליתי לאוטובוס והתיישבתי על הספסל לבדי מסרבת לשבת ליד אחד מהם. אבא אמר

"את כל כך נאיבית". 

אני לא הבנתי על מה הוא מדבר.