טוב, אז כצפוי וכרגיל קיבלתי מדניאל את התשובה.

וכצפוי או כלא כל כך צפוי, התשובה הייתה- לא.

וכממש צפוי אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

איך אני ממשיכה מפה ואיך אני פשוט מתעלמת מזה. 

היינו ביום הולדת של חבר. 

באנו אליו לפני כמה חברים וביניהם כמובן דניאל המדובר.

שתינו מלא. מלא מלא.

אני אישית כותבת עכשיו אחרי 4 כוסות וודקה רד-בול, צ'ייסר ערק ובקבוק בירה.

בכל מקרה, היינו במועדון ודניאל ביקש ממני סיגריה.

שאלתי אם הוא רוצה ללכת לעשן, והוא שאל אותי אם אני רוצה לשבת.

זה היה נראה לי מושלם.

ישבנו אחד ליד השני.

רחוק מכל החברים, רק אני והוא. 

בלי שום הפרעות. 

ופתאום רציתי לעשות את זה כבר אבל לא הצלחתי.

והוא קלט שהיססתי אבל עוד לפני שעשיתי את זה הוא כבר הבין מה רציתי לעשות.

והנה הגיעה השיחה.

השיחה הכל כך רעה.

שיחת ה"יחסינו לאן" הידועה לשמצה. 

בה הוא דורך לי על האגו ועל הלב צעד אחרי צעד כמו שבסרטים דורכים ענבים בשביל להכין יין.

מועך אותי לאט לאט. 

עוד לפני שעשיתי כלום ולפני שאמרתי, זה הגיע.

"זה לא יהיה טוב לנו" 

והנה הגיעה המכה הראשונה. הראשונה מיני רבות. 

כאילו הוא כבר ידע מה עובר לי בראש. כאילו הוא כבר צפה את זה. 

"זה רק יהרוס. ואני אומר את זה בוודאות". אחח, עוד אחת.

"ברור שחשבתי על זה. ברור שזה עבר לי בראש. הנה אני כבר מדממת...

וזה כבר עבר אצלי עיבוד כבר לפני כמה חודשים בראש. 

וברור שאני נמשך אלייך". בטח ברור יא בן זונה. אולי תביא לי עוד איזה מתנה חמודה. אולי תביא לי גם פרחים ושוקולדים בדרך סתם בשביל לבלבל אותי עוד קצת.

אולי גם תזרוק לי עוד איזה כמה מחמאות על איך שאני נראית היום כמו שאתה תמיד עושה סתם ככה בשביל להוסיף. 

"אבל אני לא מה שאת מחפשת. בשלב הזה אני כבר גוססת. די. מספיק עם המכות. 

אני לא רואה שיוצא מזה קשר רציני ואם זה לא קשר רציני אז חבל להרוס את מה שיש.

לא הייתה לי חברה יותר מ-3 חודשים אף פעם וגם ואנחנו לא נחזיק.

אני מכיר אותי ואני מכיר אותך. 

את מחפשת גברים עם יותר כוח ואני מחפש בנות חלשות יותר. 

זה יתפוצץ מהר מאוד וחבל.

אני מעדיף שבסיום של התואר נסיים כחברים טובים ולא באיזה אי-נעימות מבאסת".

ומפה והלאה זה רק ממשיך על אותו גל. 

יכול להיות שהוא צודק, באמת יכול להיות שהוא צודק. ויכול להיות שלא.

ויכול להיות שהוא אומר את זה כי הוא דפוק.

ויכול להיות שהוא אומר את זה כי הוא ילד ולא מוכן לקשר. 

ויכול להיות שכושילרבאק. 

אבל מה זה באמת משנה.

לקבל לא זה לקבל לא.

עם כל הזיוני שכל וכל השטויות מסביב, הוא בסופו של דבר פשוט לא רוצה.

אין פה משהו אחר.

כמו כל גבר, הוא היה מוכן להיכנס איתי למיטה, אבל לא רוצה איתי זוגיות. 

ואני באמת לא יודעת אם האגו שלי כבר יכול להתגבר על זה.  

באיזשהו מקום, ברור שאני מעדיפה לדעת את זה עכשיו, מאשר לבזבז עוד חצי שנה עכשיו של סרטים בלחשוב מה קורה וכן ולא ולמה לא וחפירות, ואני גם אפילו לא כזאת עצובה כמו שהייתי מצפה, כמו שאני פשוט כועסת על זה שהוא שיגע לי את השכל.

באיזה קטע אתה מביא לי מתנות ומחמיא לי ומפלרטט איתי כל הזמן אם אתה לא מתכוון לזה? 

למה אתה עושה לי את זה?

אם אני כל כך חשובה לך כידידה למה אתה מעביר אותי את כל זה?  

אם אתה כל כך רוצה שרק נהיה ידידים ונחזיק את היכולת שלנו ללמוד ביחד שהיא כל כך טובה, למה אתה עושה לי דברים חמודים כאלה בשביל לקנות אותי כל הזמן?

לגיטימי שהוא לא רוצה ולא מעוניין, אבל למה לשחק איתי משחקים?

ומילא כל זה, אבל איך אני אמורה עכשיו להמשיך ללמוד איתו כשאני יודעת שהאגו שלי פגוע ככה ממנו?

ואני משום מה מרגישה שזה הרבה יותר אגו עכשיו מרגשות. 

יש לי בעיה של אגו פגוע וזה ברור. ומצד שני אני צריכה אותו בשביל הלימודים. אבל כאילו עכשיו, כשפתחנו את הקלפים והוא אמר לי שהוא לא רוצה, איך אני יכולה להמשיך להתנהג איתו כרגיל?

איך אני אוכל עכשיו לסבול את זה שהוא יספר לי על בחורות מפגרות שהוא יוצא איתן?

איך יכול להיות שהוא מעדיף את האירנות המפגרות האלה שהוא יוצא איתן ומעיף אחרי שבועיים עליי שבאמת כיף לו איתי והוא גם אומר שהוא נמשך אליי? 

אני לא מתחרטת על זה שפתחתי את זה כי עדיף לדעת.

עדיף לא לבזבז על זה יותר זמן ואנרגיה.

עדיף להעיף את זה.

אבל בכל זאת...כיף זה לא.

ובנימה אופטימית זו, לילה טוב לכולם. 

וגברים זה אכן דרעק.