למרות שממש עוד לא התחלתי ב"מחקר" שנדרש בתרגיל האחרון של פרק שש לא יכולתי להתאפק והמשכתי לפרק שבע, ואז כמעט חשכו עיני כי נאמר שם שאם אני מרגישה שה-"זה" עוד לא ברור לי כדאי שאעשה הפסקה, אחזור על הפרקים הקודמים ואם גם זה לא יעזור ואני עדיין מרגישה תקועה אעשה הפסקה כללית בתהליך. פורטגנג טוענת שמי שמרגיש תקוע כנראה שיש לו משהו דחוף יותר לטפל בו בחייו מאשר מציאת הכיוון החדש וקודם כל יש לפטור את הדבר הדחוף יותר. למרות האכזבה כמעט החלטתי אכן לעשות הפסקה (אם כי לא התאפקתי והמשכתי לקרוא) כאשר הבוקר צץ לי פתאום רעיון שבנתיים לפחות מרגש אותי (כדאי לקחת את ההתרגשויות שלי בערבון מוגבל כי לפעמים הן מחזיקות מעמד זמן מוגבל בלבד). חשבתי על כך שהיה יכול להיות נחמד להקים בית ספר לאושר. אני לא מתכוונת לבית ספר שילמד את הדרך האולטימטיבית איך להיות מאושרים כי אני לא מאמינה שיש דרך אחת להגיע לזה, אלא לבית ספר שיבחן את השיטות השונות שמוצעות בספרות, מהרעיונות של הסטואה והאפיקוראים, דרך הבודהיזם, דרך שיטות החשיבה החיובית, שיטות פסיכודינמיות, שיטות התנהגותיות, קוגניטיבית, שיטות שקשורות ביצירה, ועוד ועוד. אני לא בדיוק יודעת למה אני מתכוונת ב"בית ספר". ייתכן שמדובר בסך הכל על חוג בית, ובטח ובטח שאין לי מושג איך אגיע לזה, אבל פורטגנג מדגישה שבשלב הזה אין צורך לחשוב על ה"איך" אלא רק על ה"מה" וזה לפחות רעיון שכרגע עושה לי חשק ואפשר להתחיל לעבוד איתו. אם אחר כך יצוץ שינוי כיוון כלשהו גם זה בסדר. כמעט שחכתי, אם מישהו מכיר מישהו שעשה משהו דומה אשמח לקבל פרטים ולראיין אותו. |