זמן ארוך - שתים בלילה, אני שוכבת ערה במיטה, על הגב, הלכתי לישון בסביבות עשר, נרדמתי די מהר ועכשיו התעוררתי.

אני כבר יודעת מה יקרה בשעות הקרובות. זה קרה אתמול, ושלשום, ובלילה שלפני זה, וזה יקרה גם מחר ומחרותיים בסבירות די גבוהה.

זה מתחיל, בהתחלה בזמזום איטי, אחורי כזה, מזדחל בחלק הפחות מודע של הראש, מחשבות, מחשבות מחשבות, מחשבות ואז אחרי כמה דקות אני מגלה שבעצם החלק של השינה הוא ממני והלאה, ואני חושבת, מנתחת, מגלגלת תסריטים, מחליטה החלטות, בוחנת אופציות, ומפעילה את הראש בהמון המון המון מחשבות.

בשלב מסויים אני עוצרת את עצמי, די, מספיק, ש    ק    ט , לחזור למקום השקט, זה שיאפשר לי לחזור לישון.

 אני ממקמת את עצמי על המרפסת בקומה השניה בגסט האוס בתאילנד מול הים, מסתכלת על הגגות של הבונגלוסים למטה, עוברת על הפרחים הצבעוניים בצידי השביל המתפתל אל הים, מתעכבת על הערסל הקטן ועל הכורסאות הנוחות ומגיעה עם המבט עד המסעדה על החוף, איפה שיש את העץ הזה עם החופה הגדולה, שאם נשכבים מתחתיו בסביבות אחת עשרה בנקודה מסויימת, משעה שתים עשרה ועד שלוש יש יחסית צל.

אני רואה את המסאג' ליידי, מסתכלת לכוון שלי, ומסמנת לה שעוד מעט תגיע אלי, פורשת את הלונגי ונשכבת עליו מתמכרת להרגשה של החול החם והדק ששוקע מתחתי.

אני עוד לא ערה לגמרי מאתמול, אחרי שרקדתי את עצמי לדעת, והגוף אוסף את עצמו חזרה, מתארגן ליום החדש.

באופק אינסופי מולי הים, הצבעים שלו כחולים וסגולים בגוונים שבכלל אי אפשר לתאר, בלילה יש בו קטנטנים זוהרים כאלו ששוחים והופכים אותו לחגיגה אמיתית. אני נזכרת בערב, איך בהיתי בהם, ניסיתי למצוא מסלולים בכאוס של הצבעים הזוהרים, אפשרתי לעצמי לשקוע לתחושה של הבהייה ללא תכלית.

אני מרגישה איך השלווה, השלווה של החופש המוחלט, בלי מחויבות, החיים של הרגע, מתחילה לטפס בתוכי ולהרגיע אותי, הרגליים טיפה כבדות יותר, הגוף שוקע ונעשה כבד אז אני מאפשרת לעצמי להפסיק להתאמץ כל כך חזק כדי להרגע

ואז...ברגע אחד של חוסר תשומת לב, בשניה אחת של הסטת מבט אני מגלה שאני שוב במיטה בבית עם מחשבות וסידורים ודברים שצריך לעשות ושעשיתי ותזכורות בטלפון כדי לא לשכוח ובדיקה שאכן שמתי את התזכורות, אולי כדאי לשים עוד כמה כדי שאזכור אם שכחתי בפעם הראשונה, ומחשבות ותכנונים על איפה ומתי ואולי ולמה ואיך וצריך ורצוי וחייבים ושוב יש לי רעש רעש רעש בראש.

אני מסתכלת על השעון, כבר שלוש ומשהו, התקתוק של השניות מהשעון מלווה אותי.

בשלב מסויים שומעים את המואזין, מהכפר ליד, אני חושבת לעצמי שעכשיו כבר באמת אין סיכוי שאצליח לחזור לישון, אבל איפהשהו כשמתחילות הציפורים אני מצליחה לשקוע שוב אל שינה זריזה ולא מספקת לעוד שעה שעתיים.

וכך כל לילה, כל לילה מחדש אני מנסה להרגע ומגלה שהמחשבות מזדחלות לי פנימה, ושוב מנסה להרגע ושוב הן מגיעות, ושוב ושוב, עד שצד אחד מנצח בתחרות, עד שהחצי העייף מכריע ושולח אותי לישון עוד קצת.

הזמן בשעתיים וחצי האלו ארוך מאוד.

ומתסכל מאוד.

ומכעיס מאוד.   

זמן קצר- אני בשבוע שלושים וחמש כמעט, יש לי עוד שלושה שבועות עד הלידה, פחות או יותר.

אני מתלבטת, אם להזמין תור לניתוח יום אחרי הכניסה ל38 או ארבעה ימים אחרי. מה הייתרון של כל אחד.

ברור לי שכמה שיותר זמן רחם עדיף, אבל הניסיון שלי מהלידות הקודמות מדבר על תחילת שבוע 38.

אולי בכלל עדיף לי לחכות לצירים ואז לגשת לניתוח, ואני מתלבטת איך לעשות את זה, מתי לעשות את זה ואיפה לעשות את זה (באיזה בית חולים).

הזמן נוזל לי בין האצבעות ובורח, וצריך לעשות לפני הלידה עוד כל כך הרבה, אין לי מתי.

בעבודה להעביר חפיפות, לסדר, לרוקן את המחשב מדברים להוריד את התמונות מהקירות לסדר. בבית, להכין ולקבל ולסדר ולהתכונן.

והשאננות הזו שהכל יהיה בסדר, מפחידה כל כך.

החיים עומדים להשתנות לי, לחלוטין, שום דבר שאני מדמיינת, שום דבר שאני מתכננת, שום דבר שאני חושבת עליו בשעות המתות האלו בלילה לא יכול להכין אותי לזה, לא יכול לצפות מה יהיה, והזמן של החיים הקודמים, אלו של עכשיו, והחיים הבאים אלו של עוד כמה שבועות מתחיל להתנגש לי, להצטלב, להתמוסס אחד לתוך השני.   

זמן אמיתי – אני יודעת, שלא משנה מה, ולא משנה איך, ולא משנה כמה, הוא יעבור, ויגיע הזמן. והכל יקרה.