היא נאנחה והמשיכה לטאטא את הבית. מתחת למיטות והארונות הצטברו גושים מסובכים של שערות, מעופפים להם לכל הכיוונים עם תנועת המטאטא שמנסה להוליך אותם בקו ישר החוצה אל הדלת או לפחות לסדר אותם בערימה יפה בדרך אל היעה.

אני חייבת שואב אבק, זהו, זה מה שיעזור פה הכי הרבה אבל כמה אפשר לשאוב ולטאטא כל הזמן, רק מסובבים את הגב ושוב הוא שוכב לו על הספה ומשאיר את כל החורבן הזה. רק אתמול ניקיתי וכבר בכל הבית מפוזרות השערות שלו. מילא אם זה היה בכמות סבירה, תזכורת לחיים המשותפים שלו בבית אבל ככה כמו איזה מרבד פרסי. אני משתגעת.

שהגיעה למטבח, ראתה שערות שלו על השיש, בתוך החמאה, מתחת למקרר וגם בכיור. שוב נאנחה והחלה ללקט אותם מכל הפינות תוך שהיא מרגישה את מגען החלק והדק. זה לא שהיא לא אהבה את המגע שלהן, להפך, היא יכלה לשבת שעות וללטף לו את הפרווה, והוא במקביל היה מניח את ראשו עליה ועוצם את עיניו כאשר היתה מעבירה לו יד בין האוזניים.

די! היא אמרה לעצמה, חייבים למצוא לזה פתרון, אי אפשר ככה. זה נעים וזה נחמד אבל משהו חייב להעשות. אני לא יכולה יותר עם הנשירה הזאת, נכון שזה עונתי אבל כל פעם ככה זה כבר בלתי נסבל. אולי אני אספר אותו קצר קצר, אבל אז הוא יראה קצת מגוחך, ככה עם העירום הזה וגם לא אוכל ללטף אותו כמו קודם.

היא נכנסה לחדר השינה, רק בכדי לגלות שהוא שוב חזר למיטה שלה, מתכרבל מתחת לשמיכה.

קום! היא אמרה לו, תצא כבר מהמיטה. הוא פיהק פיהוק רחב ומתח את גפיו לכל עבר תוך שהוא חושף את הבטן השעירה שלו כלפיה, ומביט בה במבט מתפנק וכמה למגע. אין ליטופים עכשיו! כל פעם שאני מלטפת אותך עוד שערות נושרות להן לכל עבר. זה כבר בלתי נסבל. אמרה לו בטון עצבני.

מה את רוצה? זו עונת הנשירה, הוא אמר לה, אחרי הקיץ זה יגדל חזרה, הוסיף בקריצה, בדיוק כמו שאת אוהבת. הוא חייך את החיוך המקסים שלו והיא רק יכלה לחבק אותו וללטף לו את הגב תוך שהיא מניחה את מחלפות ראשה על כתפו השעירה, נושמת לו לתוך הצוואר ונרגעת.