הבטתי בה במבט מלטף.כן מבט מלטף.יש דבר כזה.היה בפניה יופי שאינו קשור באסתטיקה.ההרמוניה נכתבה במוחי.אין לי מושג במוסיקה קלאסית.כשהיא מלודית היא נכנסת אלי ומניעה רגשות בתוליים. "הפרשים הקלים" של סופה .אני דוהר,רציני ושחור עיניים במקצב של רוח סתו, אל מרחבים שלא הכרתי.אני טעון משמעות.סקרתי את הפה,את האף,האוזניים.חייכתי אל האיברים כמו גאון מתמטי המוצא את אלוהים במספרים המסתדרים באלגנטיות שגיבה בנוסחה פשוטה וקצרה .הוא מרחיב את לולאת העניבה.פורף כפתור עליון של חולצה כחלחלה ומציץ אל מעבר לחלון.החיים הגשומים או אלה הקיציים מקבלים משמעות פרטית.אנשים לובשים פרצופים מעניינים.אפשר לגעת,הוא ישאל את עצמו,בחיים?החום או כל צבע אחר לא משנה לו.הברק בעיניה הוא שמשך אותו אליה: כמו נרקיס חסר אגו אל בריכה שקופה.הצלילות עושה לו טוב.יותר מידי סבוכים קשרו אותו אל דימויים תיאורטיים שלא יתממשו לעולם. חיותם-לבלוב סרק בסיוטים. היא קלטה את היותה נצפית והגיבה בהפתעה.כשראתה את ההשתקפות ידעה כי זו הפעם הראשונה שהיא אוהבת את עצמה.היא נהגה להתעכב ליד כל ראי מזדמן כדי למצוא חן בעיניה ותמיד התאכזבה כי דמותה במראה לא החזירה את החגיגיות של מאווייה.להתעלות,לעוף מעל הסירים העשנים,להעביר באיטיות את אצבעותיה בין התלתלים ולשלוף מראשה סליל די.אן אי. של יצירה אלמותית.טיפת גשם ירדה על ידי,כך אמר לה,בראותו את הדמעה ואת הפנים שהתכווצו כתינוק שיצא לעולם בצרחה.הוא עיסה את כף רגלה.איך אתה יודע ללטף כל כך טוב?הוא חשב לומר כי הלך בשבילים המוטבעים בכף רגלה מן העקב דרך עצמות המסרק ועד גלילי האצבעות. הוא בדק כל קשת,עמק ותל ויישר קווים לא פתורים ופרץ מבוכים סתומים.כדי שהדם הכחול לא ייקוה ויתעפש. כשראה מחסום מיסמס אותו ברוק בליקוק.הדרך לליבך ,חשב לומר,לא השתמעה לשני פנים.רק לפנים שלי. כשהבין כי נקלע כהרגלו לגיבוב מילים אמר-אני לא יודע ללטף.זו את שיודעת להתלטף. |