הן מזכירות לי את גרם המדרגות הלולייניות שראיתי בסרט ישן של היצ'קוק, אולם הסגנון העיצובי הפנימי של הבנייה הוא מטורף קמעה, בהשראת המבנים האדריכליים של גאודי , דוגמת אלה הפזורים בברצלונה, ועם זאת, הצורה החיצונית של הבניין היא כשל הבניינים לשימור ברחבי פריס, אותם שיפצו הצרפתים חלקית, תוך הקפדה על שמירת האותנטיות שמאפיינת אותם.
בעודי מטפסת במעלה הקומות הראשונות, כוחי במותני, אני נרגשת ומלאת תקווה והתלהבות לקראת המצפה לי.
אני מאזינה בריכוז לצליל נקישות כפות רגלי המטופפות על העץ. בהגיעי אל הקומה התשיעית, אני שומעת דלת נטרקת, ומיד לאחר מכן את צלילי נעלי העקב הרועשות שלה.
רגעים ספורים חולפים בטרם מפציעה למולי דמות אישה אלגנטית, כשבמפתיע היא מאבדת שיווי משקל ומועדת על עכוזה, מחליקה ומתדרדרת במורד המדרגות לכיווני.
כשאני שואלת אותה בבהלה ובדאגה אם היא בסדר, רוכנת ומושיטה ידי לעברה על מנת לעזור לה לקום, היא מתבוננת דרכי כמו לא הייתי קיימת, מתרוממת לאיטה בגמלוניות, תוך שהיא נאחזת במעקה ,הבעת ייסורים של כאב על פניה, וממשיכה לרדת בצליעה איטית, חולפת על פני בהתעלמות מוחלטת.
יכול להיות שאני בלתי נראית ? אני נאלצת להסיק שכן, אחרת אין כל הסבר הגיוני אחר שמתקבל על הדעת לכך שהאישה הנופלת לא הבחינה בי.
אני מסובבת אחריה את מבטי, ומגלה שאין לה זכר. - התפוגגה כמו היתה אבק ברוח, וגם צלילי נעלי העקב שלה נדמו. רק שובל ריחה המשכר נותר בחלל המדרגות.
אני ממשיכה בדרכי למעלה, ובקומה העשרים אני כבר מרגישה את רגלי כבדות ממאמץ באיזור השריר הארבע ראשי הקדמי של ירכיי. אני נחלשת אולם לא נעצרת לנוח, כי ברור לי שאם אפסיק כעת - לא בטוח שיהיה לי כוח להמשיך לאחר מכן, וסביר שפשוט אתמוטט ואתפרק לגורמים.
מסביבי שקט מוחלט, כל הדלתות מוגפות, אין יוצא מהן ואין בא אל פיתחן, גרוני ניחר מצימאון, הדופק מהיר והולם בפראות, חום גופי עולה ועולה עם כל שלב שאני מתקדמת בטיפוס המסוייט הזה, כל מדרגה מקרבת אותי אל היעד, אני נוטפת זיעה, העייפות מאיימת להכריע אותי, הדם אוזל מעורקיי ואני מחווירה כליל.
בקומה החמישים שוב חולפת בי הכמיהה למנוחה על אחד משלבי המדרגות. אני משתוקקת להשתרע אחורנית, משוועת להתמתח, לחלץ את עצמותיי , לעסותן, ולהפיג את נוקשותם של אברי גופי המכווצים.
אין לי אויר, אני מתנשפת בכבדות מהחוסר בחמצן, שואפת ונושפת בקושי רב, מותשת וחלשה, אני מאטה את הקצב, אך מחליטה להמשיך.
בשלב מסויים הכאב נעלם, ואני מרגישה איך אני מתחזקת מרגע לרגע. במלוא אוני, המרץ חוזר אליי , כמו גם הצבע ללחיי, ורגליי הופכות קלילות. אני בתנופה. אני בשיאי, מגבירה מהירות, מאיצה, כמעט מדלגת.
אני מתעודדת. הנה, הסוף כבר קרב, אני מריחה אותו, רק עוד טיפ טיפה, עוד קצת ודי.
בהגיעי לקומה המאה, אני חשה איך איזור החזה שלי מתרחב, דפיקות הלב שלי מתייצבות, ונשימתי מוסדרת מאליה כמו של עולל בשנתו.
אני שלווה לחלוטין, ודמעות של סיפוק, הקלה ואושר זולגות להן כמעיין מפכה במורד הלחיים הסמוקות שלי.
הנני כאן, לאחר שגברתי על כל המכשולים שעמדו בפניי לאורך המסע המפרך הזה.
אני חשה את עוצמת הנוכחות שלי קיימת וממשית עד קצה גבול המיצוי.
ניצחתי.
כעת אני ניצבת בפני הדלת , ובעודי מפשפשת בכיסיי על מנת לאתר את המפתח, אני נזכרת בשיר של רחל שפירא "רגע ניצחון", (באודיו המצורף, בביצועה המושלם של רבקה זוהר) , - אחד השירים שהכי אהובים עלי בעולם, כי הטקסט שלו תמיד מציף אותי ברגש עז ואת עיני בדמעות.
אני תוחבת ביד רועדת את המפתח דרך כף המנעול, והיא נפתחת בפניי לרווחה, כמו גם נשימתי.
ואז היא שוב נעתקת מן מחזה העיניים המרהיב אשר מתגלה למולי במלוא הדרו.
נהר זורם ושוצף של מים צלולים בצבע טורקיז מנצנץ וזוהר, הגלים גועשים לעברי ושוטפים אותי באהבה.
אני ממלאה את ריאותיי באויר לקראת הצלילה הממושכת, מתמסרת לרכות הנעימה של מגע המים על עורי, נסחפת עימם אל האוקיינוס הגדול, עד שאני נעלמת בתוך המערבולות ומתמזגת איתו כליל אל האינסוף , הופכת לאגלי טיפות מרוות , זולגות, שקופות ונצחיות.
רגע ניצחון מלים: רחל שפירא
|