הסרט "טראפיק" שודר הערב בשידור חוזר בפעם ה-4,083 ב-"יס" (כמעט בלי שיבושים בקליטה...)

מבחינתי אין גבול לאפקט של הסרט, למרות שלראות אותו לכל אורכו יותר מפעמיים שלוש זה די מייגע, אבל בשבילי הכל שווה את הסצנה האחרונה. סטיבן סודרברג, במאי אמיתי עם ביצים של שור קורידה, מראה לנו את בניסיו דל טורו (א-פרופו שוורים...), האיש והגבר, מביט במימוש חזונו - משחק בייסבול ילדים לאור זרקורים במקסיקו מלדתו. סודרברג נותן לנו שוט ארוך במיוחד של המשחק לקראת פייד אאוט איטי. ילד חובט בכדור והרצים מתקדמים על הבסיסים. ועוד ילד, ועוד חבטה. וחוזר חלילה.

חיבבתי את הסרט לכל אורך הצפייה בו בפעם הראשונה בקולנוע - התאהבתי בו בסצינה הזו. די נדיר בקולנוע שמטפורה כל כך חזקה וכל כך מקורית פשוט מסכמת רעיון שלם בסיקוונס אחד. לא יכולתי שלא לחייך...

בואו נדבר קצת על אהבת הספורט, וקצת על בייסבול. חיים מוזרים יש לנו לאוהדי הספורט. אנחנו חיים בעונות, מתרגשים עם כל משחק, חוגגים נצחונות קטנים וכואבים הפסדים לאורך כל הדרך. לפעמים, פעם ב, אנחנו מסיימים עונה עם חיוך, עם נצחון, למרות שלרוב גם עונה מוצלחת יחסית תסתיים בהפסד (אלא אם אנחנו אוהדי מכבי בכדורסל, אבל זה לא נקרא באמת אהדת ספורט, זה בערך משול ללהיות בעד בשאר אסאד בבחירות בסוריה..) - הרי רק קבוצה אחת יכולה לזכות בסופו של דבר באליפות או גביע. וגם אם סיימנו עונה בהצלחה טוטאלית, כולנו הלומי שמפניה של נצחון, השמחה תהייה קצרה - בקרוב תתחיל העונה הבאה ושוב נתחיל את כל המסלול מהתחלה. אותן התרגשויות, אותן שמחות, אותם תסכולים. הכל מתחיל מבראשית. ושוב, ושוב, ושוב.

בייסבול הוא אולי אם כל המטפורות למחזוריות ולחוסר התוחלת והעדר השורה התחתונה שבבסיסו של עולם הספורט. החובט מגיע לבסיס הבית כדי לחבוט את דרכו לאן? חזרה לבסיס הבית בסופו של סיבוב בין שלושת בסיסי השדה. אחריו יגיע חובט נוסף במעגל מתמשך בו כולם מנסים לחזור לנקודה ממנה התחילו. שחקני ההתקפה יהפכו למגינים וחוזר חלילה. החובט יהפוך לרץ, שיהפוך לאחר מכן למגן, שיחזור ויהפוך לחובט, ו... הרעיון ברור.

ועכשיו לסמים...

המסר של "טראפיק" הוא המסר של החיים, מסר שטמון היטב בתוך מטפורת הבייסבול - ככה זה. זה מה יש, זה מה שהיה וזה מה שיהיה. כל אחד יישחק את התפקיד שלו - המשטרה תרדוף, ההורים יצקצקו בלשונם ויגידו שפעם הנוער היה שונה, מערכת החינוך תפיק פרסומות "מאגניבות" למה סמים זה רע וצעירים ייעשו סמים. זה טוב? זה רע? מה זה משנה? ככה זה. אין כאן עניין מוסרי למרות שבשוליים תמיד יש נפגעים. אבל כל אחד משחק את תפקידו. גרתי עם שותפה שהייתה תלמידה מצטיינת בפקולטה יוקרתית ומלצרית שבחיים לא פספסה משמרת וכל ערב הייתה סוגרת עם ג'וינט וסופי שבוע בערך פעם בחודש היו מוקדשים לאקסטות וקצת טריפים. היא הייתה בשליטה טוטאלית. ואחרים לוקחים טריפ רע ולא יוצאים ממנו, כי ככה זה. כל אחד יישחק את התפקיד שלו.

אז תגידו שנוער צריך תמיד למרוד אבל האמצעים הפכו ליותר קיצוניים. כשאני הייתי קטן ספורט אקסטרים היה סקייטבורד (ואופני BMX...) והיום זה פארקור על גגות תל אביב. ותמיד יהיו אלו שייפצעו - גם בזה וגם בזה. אותו דבר בסמים, תמיד יהיו כאלה שייחטפו וזה בלתי נמנע.

כי אין דבר כזה נצחון במלחמה נגד הסמים ולא ניתן לבער את נגע הסמים או עוד איזו סיסמה שחוקה. זה משחק בלי שורה תחתונה, עם נצחונות קטנים והפסדים קטנים והעדר תוחלת כי מחר תתחיל עונה חדשה וכל הסיבוב מתחיל מהתחלה. כי כל עוד קיימים סמים יהיה מי שייעשה אותם, כמו שכל עוד קיים ספורט יהיה מי שיישחק אותו. שוטרים חדשים ומחנכים חדשים יצוצו ויעלו על הבסיסים, כולם חדורי מוטיבציה, רק כדי לחזור לבסיס הבית ולהתחיל מהתחלה. נצחון קטן, הפסד קטן ועונה נוספת מתחילה. מי ניצח? ממש לא משנה כי מחר בבוקר מתחילים את הכל שוב. אנחנו חיים בשביל הריגוש של המשחק הבא.

כי נורא קשה לנו להפנים את האינסופיות הבלתי נמנעת של המחזוריות. את העובדה שאין דבר כזה ניצחון. נורא קשה - אבל שיעור שמאד כדאי ללמוד.