הוזמנתי היום להקרנת הבכורה של הסרט "רחמים" בפסטיבל הסרטים בחיפה. אחד השחקנים הראשיים בסרט הוא ידיד טוב שלי. מלך.

הגעתי עם חברתי הטובה לשם בסביבות השעה תשע בערב ונפעמתי מהטירוף היצירתי.

הבמאי, יניב אמודאי, שלא למד קולנוע אפילו יום אחד, אבל כתב תסריט נדיר, והוא עצמו אדם נדיר, הביא אל המסך שחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם יגאל עדיקא, שלום אסייג, צביקה הדר, דרור קרן ועוד.

בסיום ההקרנה הצטרפתי למינגלינג מלכותי.

פנים מוכרות מכל עבר. קסום. עבודה קשה. קסום. המון מזל. קסום. כישרון אדיר. קסום. קשרים וקשרים. קסום. לגעת בחלום. קסום.

הרגשתי הכי שייכת לשם.

הרגשתי הכי קרובה למי שאני. שם.

דמיינתי מתי יגיע תורי. גם.

מתי ארגיש שאני לא רק נוגעת באור הזה כל פעם מחדש, אלא אחוש שאני עצמי הוא האור הזה.

כשכל השחקנים, אנשי ההפקה והבמאי יניב- עלו אל הבמה, הרגשתי עוצמות בלתי רגילות.

מן מראה ענקית אל העולם המציגה בפניי אנשים שחלמו, רצו, עמלו שבע שנים, יצרו, ניטרפו, טירפו, טרפו, נגסו ובסופו של דבר הולידו סרט נפלא שלדעתי, לא נראה כמותו כבר שנים.

קומדה-דרמטית-הזוייה-מוטרפת-חזיונית-מציאותית. כמו החיים עצמם.

אני עייפה עכשיו.

צריכה לקום בשמונה פאקינג בבוקר.

אז אני הולכת לישון, שבעה מיצירתיות, מאותגרת וגאה בידיד מוכשר, שמחה שהייתי שם, אך יותר מכל-חולמת, רוצה, שואפת ומאמינה שאהיה יום אחד האור הזה.

ימים יגידו.

ובעיקר העשייה שלי.

לילה טוב.