בהבנה הפשוטה ראינו בריאה , ראינו את יצירתו ומעשיו , כשהגיע זמן עשיה - הוא מתקבל כקבלן בניה "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" משהו כמו חדר ניתוח בו משכיבים את "אדם " על שולחן הניתוחים, פותחים את הבשר , שולפים צלע ומתחילים בעבודת הסיתות, פעולה מיוחדת שלא היתה קודם - האדם כבר נוצר, הקב"ה הוא לא עושה משהו חדש, הוא לוקח את היצירה הקיימת ומגלף ממנה בדמות אישה.
"ויבאה אל האדם " קודם הביא אליו את כל החיות, עכשיו הוא מביא אליו את האישה ודבר לא נפגם מדמותו של אדם, אפילו לא צלקת מהניתוח המורכב שעבר. "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".
ועכשיו אני מחברת את המהות הזו למהות הנישואין, לחופה וקידושין, הפסוק המופיע "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הרי לאדם וחוה לא היו הורים אשר היה צריך לעזוב את ביתם, הדבקות בפסוק הנהדר הזה, מדברת על להיות דבק במשהו שיכול להתרחש רק בין שלושה דברים בעולם, א. בין האדם לאלוקיו – "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום", "לדבקה בו" ב. דבקות בין איש לאישה. רק פעם אחת נוכל למצוא את הדבקות בה אדם דבק במישהו והוא לא אישתו. היתה זו רות אשר דבקה בנעמי, ולא דבקה בנעמי - אלא דבקה באלוהי נעמי. אדם לא יכול להיות דבק באדם, כי דבקות היא מציאות רוחנית, דבקות יכולה להיות קיימת, רק אם אתה ממני. אני מהקב"ה לכן אני יכול להיות דבק בו, ואני ואת ממני לכן אני יכול להיות דבק בך ואת בי. כשמדברים על שלושה שותפים שיש באדם מדברים על שלושת הדבקים , על הקב"ה, האיש והאישה. השלישייה הזאת זאת המציאות של דבקות.
וזה אולי מסביר את ההשתתפות הקב"ה בין איש ואישה וזה מסביר את הרעיון שהובן אחרי שנוצרה היצירה שלושת המעגלים בכתובה איש - אישה ושכינה ביניהם.
|