הפרק הזה נועד לברר עד כמה ה-"זה" שהגענו אליו הוא רציני, לבדוק אם מדובר על דרך חיים ממש או רק על תחביב. האמת היא, שלי, בשלב זה, זה לא כל כך חשוב להחליט ואכן בהמשך הפרק פורטגנג גם אומרת שאחת הדרכים להחליט היא פשוט להתנסות בקטן. התרגיל הראשון דומה קצת לתרגיל שעשינו בתחילת הדרך – לכתוב על מה נצטרך לוותר אם נעשה את "זה" ומה נרוויח אם נעשה את "זה". בסוף התרגיל עלינו לנסות לדמיין עצמנו במצב הזה ולנסות להרגיש אם אנחנו באמת רוצים את "זה". כפי שכתבתי בפוסט הקודם בינתיים קראתי ל-"זה" שלי "הקמת בית ספר לאושר". אילו אגשים זאת אצטרך לוותר על: הרבה זמן פנוי (ואפשרות לישון כל פעם שאני רוצה) האפשרות לעסוק בזה באופן ספורדי ולא להתעמק ברצינות רבה מדי (זה יהיה כרוך בהתעמקות, הכנת סדר בדברים ואני חוששת שזה יוריד מהשעשוע שבעניין) על החלום לעשות משהו שקשור לעיצוב (יש בי מעין פיצול אישיות בין הצד הרעיוני לצד שרוצה לעשות דברים בידיים ולעצב וכל כיוון שאני חושבת תמיד מרגיש כמו פיספוס של הצד השני) על שלוות הנפש (זה יהיה כרוך בפרסום וניהול שהם דברים שנורא מלחיצים אותי) מן העבר השני מה שארוויח הוא: התעסקות בדיוק במה שמעניין אותי (כבר שנים שאני קוראת ספרים בעניין ויש לי המון ידע) אוכל לפגוש אנשים שמתעניינים בזה וכך אשמע דעות של אנשים נוספים בעניין (מה שבנתיים לא הצלחתי כל כך לעשות) אוכל להזמין מרצים שאני מעריכה ולשמוע את דעתם אוכל לשלב את זה בשלב ראשון לפחות עם העבודה הנוכחית שלי (אפשר לעשות את זה יומיים בשבוע, נניח).
כשאני מנסה לדמיין איך זה יהיה, לרגע נראה לי שאין סיכוי שאעמוד בזה ושבעצם זה יהפוך אותי לאומללה ולרגע נדמה לי שזה יהיה נהדר. נראה לי שאין לי ברירה אלא להמשיך ולבדוק את העניין. |