חי לו אדם במדינה ריבונית. גדל במשפחה לתפארת. גדל בסביבה שעוטפת, מוגנת, הורים ואחים, ולא יודע הרבה כי לא מספרים. השתיקה....... השתיקה שנובעת מפחד, הפחד מפני הבושה, מה תגיד הסביבה......... תחושת האשמה....... האשמה שמכולם הם אלה שנותרו בחיים......... הופך זה העלם לגבר תפארת. חזק וחסון, בטוח מאד. מקים משפחה, אוסף אהבות, בונה לו קריירה, העולם לרגליו........ והוריו - כך בשקט, דועכים, נלחמים בחירוק שיניים וחירוף נפש שהוא לא יידע, לא צריך, לא חייב......... את מה שהיה שם השארנו אחרינו, לא צריך מאיינע קינד, לא חייב, תעזוב........ הוא סקרן, הוא רוצה כן לדעת, לגעת, אבל הרכות מתחלפת בחומה בצורה - זה היה שם, תם ונשלם..... תם? נשלם? הצל מרחף, הצל מתארך, הצל הן משפיע, קשה, מלפף........ ועת הושלמה מלאכתו של האב, לראות שטובים הם חיי ילדיו, הוא מרגיש שהנה כבר הגיע העת, ומותיר מכתב ואת חייו מקפד........ ועוברות השנים והגיע הזמן, והגבר נוסע אל אותו המקום הארור...... והוא מתייסר, וכואב ובוכה, והוא מנסה ונוגע מעט, והפצע שמעולם לא הגליד שוב נחשף ומתחיל לדמם. והוא מעלה את זכרו של אביו, מקים לתחייה במילים את משפחתו, וכואב, כל כך כואב לראות, לקרוא, לשמוע כיצד הוא מנסה להרכיב משברי פסיפסים של תמונות עיירה וקטעי משפטים ושברי מילים חיים שהיו ואינם. והוא הנוגע, והוא הדובר, והוא נושא הלפיד. והוא העומד, והוא המושך, והוא בשבילי נר התמיד. והוא שגולמה בו דמותו של האב שזכרו בו יחייה לתמיד, והוא שעומד שם כואב ודומע, יגון של אומה ביחיד.
|