היא אהבה להיות מתה כשהייתה חיה. אבל עכשיו כשמתה באמת זה היה ממש מאכזב. את כל פנטזיות המוות והלוויה והבכי שאחרי והצחוקים והכיבוד והרוח שתפזר את תסרוקות הרומניות המהודרות , אבל את הכול , תכננה לפרטי פרטים אך למוות חיים משלו. כשלא ענתה לטלפון שלושה ימים החלטתי לראות מה שלומה. ומצאתי אותה על הכורסא ההיא ליד החלון, לובשת מכנס טרנינג סגול וחולצה אפורה שפעם חברה קנתה לה כשהייתה מאושפזת, מאפרה מלאה על השולחן, משקפי הקריאה החדשים שמוטים לה על האף ו "כימים אחדים" של מאיר שלו פרוס על השטיח. על השולחן הייתה ערמה של דפים עם מחיקות ועיטורים בשוליים, פרחים קטנים ועלים והמון קוצים . היא לא נראתה שלווה. גם לא במותה. על הפנים הייתה הבעת אי שביעות רצון. המוות הזה לא בא לה בזמן. וגם לא בשעה הנכונה כשהיא רוצה לקרוא בלי הפרעה, וגם הוסיפה אחרי הניתוח איזה שבעה קילו שסירבו לרדת והרי היא ביקשה להיקבר בארון ואז יצטרכו למדוד לה את ההיקפים ובטח הקברן והשוליה שלו יצחקו על בזבוז העץ. בקיצור, המוות הזה בא בניגוד לדעתה ולזה לא הייתה רגילה בחייה. מאז כתבה את סיפור "המספיד" היא חיכתה לו. למוות שלה. כשהייתה פותחת את הדלת כשחזרה מהעבודה הריח של המוות כיסה את הריח של הכלבה ושל העובש במקלחת ושל הרהיטים הישנים. היא ידעה שהיא כבר לא בודדה. שהוא שם. ממתין לרגע שתעצום את העיניים ותשקע במתיקות אסורה ואז ייקח אותה אליו. גבר גזלן המוות הזה. כמו רוב הגברים . ככה חשבה והתעייפה מלחלום על הגבר בשבילה וכשאין חלומות על אהבה המוות מציע זוגיות. היא תכננה את הלוויה שלה לפרטי פרטים. נזכרתי שפעם היא חלמה על החתונה השנייה שלה. על המצדה בזריחה. היא והוא עולים בשביל הנחש, הילד שלה והילדים שלו סוחבים את מקלות החופה, הזקנים המעטים שעוד נשארו במשפחה עולים ברכבל. לכולם יש סנדוויץ' ומים בתרמיל. אולי איזה פרי או ירק. בלי ממתקים. קוראים איזה קטע (היא לא הצליחה להגיע עם עצמה להחלטה איזה), מתנשקים ומתחבקים וזהו. "את הארון תצבעו בכתום. בלי פרחים בבקשה. בלי הספדים ובלי בכי. תרכלו עלי, תצחקו עלי, אל תתלבטו האם אני שומעת או רואה. סביר להניח שלא. העולם הוא פה. לא שם. מניסיון. מאז שאבא שלי מת אני מבקשת איזה סימן ממנו. אין. שלא תהיה לוויה ארוכה. אין לי סבלנות למייללים. זריז. להכניס את הארון, לכסות יפה. לא בשכבה עבה של אדמה. אולי איזה בעל חיים ירצה קצת מזון. בלי מכתבי פרידה ובלי שירה בציבור. תחסכו ממני את הבושה. שאני אקבר לצלילי שירת הגבעטרון?הוראות כיבוד: הרבה נובלס. לחלק בנדיבות גם ללא מעשנים. פפסי מקס. בעצם עדיף קולה זירו. כי למקס יש הכשר של בד"צ ואני וחברה שלי החלטנו נגד. אפרופו לא אפוי. שיהיה מטוגן, סקסי, שומני. חבל למות בריאים, לא?"".........................והיום, כשאנחנו מלווים את חברתנו בדרכה האחרונה, נזכור שבחייה היא כתבה את מותה. וכמה מאיתנו זוכים לזה? יהי זכרה ברוך ? תלוי את מי שואלים. " |