מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2224 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4276 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3108 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2266 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 718 צפיות
פוסטים אחרונים
המפתח של לאה
המפתח של לאה [מיומני כמטפלת בכתיבה בבית חולים לפגועי נפש] ~ ♣ ~ מרגע שעוברים מבעד לשער בית החולים פנימה, ראוי להשאיר בחוץ את המובן מאליו ומושגים מקובלים, כמו לגבי הערכת הזמן... ♣ באחת מפגישות העבודה עם מנהלת האגף לעבודה סוציאלית, אמרה לי זו כי לאה תעבור בקרוב לדיור מוגן. אחרי שהות קלה של תהייה ביני לביני, הבעתי תמיהה על ההחלטה. "את באמת חושבת שהיא כבר מוכנה? הרי היא כל-כך נסערת בכל פעם שהיא רק שומעת צל-צילו של רמז בכיוון זה!" "לא, לא הבנת - עכשיו מכינים אותה ובתוך השנתיים הקרובות היא תצא".
אה... אז ל ז ה קוראים כאן "בקרוב"... טוב. קלטתי והפנמתי מושג שחסך ממני בהמשך תסכולים רבים.
זה לא ארך שנתיים. כעבור אך מעט למעלה משנה, הגיעה לאה באיחור לקבוצת הכתיבה. פניה זהרו והאירו כמו השדרה החמישית בחג המולד. רמזתי לה שתתפוס בשקט את מקומה ליד השולחן הארוך, בעוד היתר שקועים בכתיבה. הסיטה את הכיסא בחריקה צורמת והתיישבה בתנוחה מצ'ואיסטית, כשמבע פניה החולמני לא הותיר כל מקום לספק - אין טעם לעניין אותה בפרטי המטלה, היום זה לא ילך.
כעבור דקות אחדות התמתחה לאחור ושלפה מפתח מכיס מכנסי הג'ינס המהודקים והניחה אותו על מחברתה הסגורה. איש לא התייחס. הזיזה אותו אל מרכז השולחן וגם כך לא זכתה בתשומת לב. חלפה דקה ואז ירתה לחלל בקול שלא יכלה עוד לכבוש, "קיבלתי את המפתח!!" "יופי, יופי," ענו לה מכל עבר, מבלי להבחין בו וחזרו לעיסוקם.
שעה ארוכה הוסיפה להביט במפתח, בעצם לא סתם להביט. הייתה שם אינטראקציה ריגושית פעילה עם חפץ זעיר שסימל עבורה הישג כביר. מפעם לפעם נטלה אותו בידה, מיששה ובדקה את חריטותיו, שבה והניחה, רק כדי לשוב ולהטמינו בכיסה, קרוב-קרוב לגופה...
בגיל שלושים וחמש קיבלה לאה את המפתח הראשון, לבית הראשון בחייה. ~ ♣ ~ ♣ ~ ♣ ~ |
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
באשר ליכולתי להבחין בניואנסים דקים, נראה לי נכון לייחס תכונה זו לילדוּת כבת יחידה להורים כה שונים זה מזו. הצורך להתמצא בין ההפכים לימד אותי להתבונן...
יש לי הערכה מיוחדת לתגובות כמו זו שלך, שיש בה התייחסות לדקויות שבכתיבה ולא רק לקורות הגיבורים.
תודה רבה לך, לאה יקירתי וכל טוב לך! ♥
מה שהדגשתי בתגובתך, הצטרכתי בתחילה להזכיר לעצמי לפני כל פגישה.
לאט לאט למדתי להעריך התקדמות של צעדים קטנים, כגדולים.
[ועל "הכשרתי" ודאי קראת בקישור הראשון...]
תודה לך, איש יקר וערב נעים ♥
כל כך מרגש, עד דמע.
אכן, דברים וזמנים שרואים וחולפים כאן,
נצפים וחולפים שם, אחרת.
תודה לך אסתר ששיתפת.
ע
איך לא להתרגש כשניתן להציץ לרגע בעולם אחר לגמרי של אדם עם נסיבות חיים כה שונות ובכל זאת להזדהות עם רגע משמעותי בחייו...?
תודה רבה על הערכתך, יקירה ♥
ועוד איזו משמעות! העניין הוא שאדם מן השורה לא מעלה על דעתו נסיבות חיים שכאלה. הצצה לעולמם של אנשים כאלה מעניקה למובן מאליו שלנו הערכה שלא תשוער.
באמת מרגש, דבי. תודה לך שסרת גם לכאן ♥
סיקרנת אותי ובאתי לקרוא...והתרגשתי מאד...
כואב ...וצובט בלב לראות מצבים כאלה...
חן חן לך יקירה !!
מסירה את הכובע לפנייך....
סאלינה
למפתח הזה יש משמעות עמוקה,
התרגשתי לקרוא
תודה
דבי
אמת יוסי, על הראשון גם מברכים "שהחיינו"...
ובכל זאת לא דומה כאן לשם, בגלל העתוי.
את כל הדברים שמנית, קיבלת בגיל המקובל. לקבלם:
הן לא קיבלת את אופניך בגיל 30,
את השעון - לא כשנישאת, ו
כן הלאה.
ללאה לא היה בית, לא חדר משלה שהייתה רשאית לנעול עד גיל 35.
תודה על טרחתך להשלים מה שהחסרת.
מתי קיבלתי את השעון הראשון שלי?
מתי קיבלתי את האופניים הראשונים שלי?
מתי ריאיתי סרט - לראשונה לבד ומתי עם בת זוג שאיפשרה לי נשיקה קלה על הלחי?
מתי יצאתי לראשונה לחו"ל.
מתי היתה לי המכונית הראשונה?
מתי נכנסנו לדירה שהיתה שלנו.
מתי נודה הבת הבכורה
מתי נולד הנכד הבכור? וכך הלאה - הראשון תמיד ילווה אותנו.
סיפור נהדר משלך!
עניין הדלתות הפתוחות, הלא מובן בנסיבות מסוימות אלה...
מזלה של החברה שאנשים טובים כמותכם ראו אותה מעבר למצב הקליני.
ככל שהמצב מאפשר שהות קצרה יותר, כן ייטב.
רבים מפתחים עם הזמן מצב הנקרא "הוספיטליזציה" - תלות במוסד ואי רצון לעזוב, גם כשמצבם כבר מאפשר זאת, וכך יוצא שהשלב האחרון כורך גם הבט זה בהנחייה הטיפולית.
תודה רבה לאה הטובה והיקרה.
דיוטימה יקרה,
תודה על הסיפור. החזרת אותי למחוזות אחרים...בהם גם אני התנדבתי בבית חולים לחולי נפש,
זה באמת עולם אחר, עם חוקים משלו. לחזור ל"מציאות הנורמאלית" בכל פעם כשחזרתי הביתה היה מוזר...
אני גם כל כך, כל כך, מזדהה עם הצורך במפתח, בבית משלך. וזו אחת הבעיות בבתי חולים כאלה. אין לאדם פרטיות!!!
היתה לי חברה טובה, לפני הרבה שנים, שהמצב הנפשי שלה התדרדר כ"כ עד שאישפזו אותה בבית חולים כזה, ליד ירושלים.
כשבעלי ואני באנו לבקר אותה, ולנסות לשכנע אותה לצאת משם ולבוא לגור אצלינו, היא הסבירה לנו כמה טוב לה שם, והתחילה למנות את היתרונות...ואז בעלי אמר לה, את צודקת בהכל אבל יש פה רק בעיה אחת: אין לך דלת!
כלומר, אין לך את הפרטיות שלך!
למחרת היא התקשרה שנבוא לקחת אותה משם....
וזה היה תחילת תהליך השיקום שלה. שלקח הרבה זמן.
מאז היא כבר למדה מקצוע, היא עובדת, עצמאית. ויש לה בית עם מפתח משלה....
ישנה רתיעה גדולה בציבור מחולי נפש.
אחרי ששהיתי במחיצתם, אני תוהה אם אין הדבר נובע מן החשש לגלות שהגבול בינם לבינינו, די מטושטש לא אחת...
פורים, עולם הבידור, הקולנוע והתיאטרון מאפשרים ל"נורמטיביים" לחרוג מעט לעבר השני.
[להשלמה, קרא נא גם את האנקדוטה המודגשת לעיל].
תודה לך.
הסיפור הוא מלפני 18 שנים...
היא ורבים אחרים יוצאים, לפעמים חוזרים לפרקי זמן קצרים.
בתקופה הראשונה נהגתי להתעדכן ואישרו לי שלאה הסתגלה.
משעזבתי את המסגרת, כל שנותר בידי הוא היומן הטיפולי עם הסיפורים הקטנים.
מעת לעת, אשלב עוד משהו מתוכו. [בינתיים - משהו בתגובה המודגשת לפנייך]
רגישותך העלתה את ההתעניינות בגורלה של לאה וזה נגע לליבי.
את ההם לא פגשתי, אבל מאוד התרגשתי כשיום אחד ירד למחלקה עלם יפה תואר מאין כמוהו, ראשו תלתלי פחם ועיניו כחולות ועמוקות, לבוש גלביה לבנה עם חגורת בד רקומה תואמת לכיפתו הגדולה - כולו הוד, הדר ותפארת.
עיקר עיסוקו היה ברישום דמויות תנכיות כמשה, דויד המלך ויוסף.
כאשר הצגתי את עצמי לפניו, השיב בטבעיות: "נעים מאוד, אני המשיח".
תודה לך על הצוהר שפתחת לעולם, שהוא ברוב המקרים חבוי ורחוק מהנורמטיבי.
ויישר כח
סוקראטס
ואת יודעת מה קורה אתה היום? עם לאה?
האם המפתח אכן היה מפתח לבית ולחיים בחוץ?
נגעת בנקודה חשובה.
אפשר בהחלט לראות בטיפול בהם עשיית חסד,
מתוך שלרוב אינם מוקירים תודה, לעתים אף מחזירים רעה תחת טובה, מתוך מצוקתם.
תודה רבה על הארת הפן הזה.
העבודה עם חולי הנפש, מהם קשים ביותר,
הייתה "הפקולטה" המשלימה לחידוד הראייה -
תכונה שהייתה בי משחר ימיי.
מחמאתך על כישרוני הסיפורי נעמה לי מאוד!
תודה לך רמי.
ואת יקירתי, היטבת לרדת לעומק המשמעות של הפריט הסמלי הזה.
עבור לאה, אחרי שהייה של שנים ארוכות בחסות טיפולית מגוננת, זו הייתה פריצת דרך כמו הנחיתה הראשונה על הירח.
תודה לך ג'אן הרגישה.
מי כמוך יודעת שהאמפטיה היא הכלי העיקרי בכל טיפול, לרבות כינון יחסים בכלל.
תודה יקרה, שלם לי יותר כשאת כאן.
בפרקים נוספים שאשזור מעת לעת, יבוא לביטוי חד העניין בו נגעת: עד כמה יכול המובן מאליו איננו כזה כלל ועיקר.
תודה לך צבי.
כמה נקודות חיבור בינינו...
היו אלה מספר שנים מכוננות של מעורבות מרתקת
והתבוננות מקבילה אל הסובב ופנימה.
תודה לך אהובה.
נוגע ללב.
העזרה לפגועי נפש, היא קדש קדשים.
כל הכבוד לך דיוטימה.
סיפור מרגש. יש לך עין חדה ונשמה טובה.
את מספרת בכשרון מרתק.
.
רמי
בכתיבתך הקולחת והרגישה ניסחת בחוכמה משפט אחד שמלמד
על עולם ומלואו.
המפתח הזה מסמל עצמאות, חופש, פרטיות, כיוון בחיים
והתחדשות אצל אדם מן השורה, אז על אחת כמה וכמה אצל
בחורה כמו לאה...
ניהנתי מהקצר המרגש הזה *
תודה.
לאה החזיקה בידיה את המפתח לבית הראשון
בחייה ואת החזקת את הדבר היקר ביותר שבן
אנוש יכול להחזיק-אמפטיה. אדם למול אדם
נפש למול נפש.
מחבקת.
לאורך חיי הזדמן לי לבקר במחלקות הללו פעמים רבות
החולים במחלקות הללו מעבירים אותנו - הפסבדו שפויים
שיעור רציני
באמפאטיה לזולת
יש להודות להם על שאולי
הופכים אותנו לאנשים
ראויים יותר
תודה יקירה
על התזכורת החשובה הזאת
הייתה זו תקופה מכוננת, לשוות פרופורציות חדשות לחיים הקרויים "תקניים".
תודה לך חיים.
מרגישה בשיטין וביניהן את התרגשותך ורגישותך.
בין פוסטים הגותיים ורומנטיים,
עוד אשוב לשזור פרקים קטנים מהיומן המיוחד הזה.
תודה מרינקה על מי שהינך!
צימררת וריגשת דיוטימה יקרה ברמות שלא יתוארו
לצערי מי שלא חווה את השהות שם אם מהצד של המטפלים ואם מהצד של המטופלים, קשה יהיה לו לחוש את התחושה האדירה הזו של הצעד הראשון לקראת עצמאות חלקית. בשביל לאה, זה כמו לדרוך צעד ראשון על הירח.
למרות שאף אחד לא שם לב ללאה ולמפתח, אתה חשת בתרחיש וזה הספיק. במהלך חייו של המתמודד עם מחלה נפשית הוא מתמודד גם עם אנשים רבים שפשוט מדלגים עליו. החכמים מבין המתמודדים, יאחזו דווקא באלה שכן מתעכבים ולו לרגע קט. מגלים עיניין, חמלה, רצון לחוות אותם.
לאה היא אחת מיני רבים שעוברים דרך המסלול הזה, דרך התחנות הללו. לי זכורים כמה וכמה דמויות ושמות.
בשמה של לאה, מודה לך גם אני, על ההתעכבות הזו, על המבט הזה, על החלון והצוהר שאת פותחת, על העבודה ששכר רגשי מאוד עמוק בצידה. הרווח של כולנו, המטפלים. הרווח של כולנו, המטופלים. לשמחתי הרבה, אני בשני הכובעים.. :))) ובאמת שמחה על כך.
אוהבת ומפרגנת
מ.
דיוטימה
נוגע -
תודה