המפתח של לאה [מיומני כמטפלת בכתיבה בבית חולים לפגועי נפש] ~ ♣ ~ מרגע שעוברים מבעד לשער בית החולים פנימה, ראוי להשאיר בחוץ את המובן מאליו ומושגים מקובלים, כמו לגבי הערכת הזמן... ♣ באחת מפגישות העבודה עם מנהלת האגף לעבודה סוציאלית, אמרה לי זו כי לאה תעבור בקרוב לדיור מוגן. אחרי שהות קלה של תהייה ביני לביני, הבעתי תמיהה על ההחלטה. "את באמת חושבת שהיא כבר מוכנה? הרי היא כל-כך נסערת בכל פעם שהיא רק שומעת צל-צילו של רמז בכיוון זה!" "לא, לא הבנת - עכשיו מכינים אותה ובתוך השנתיים הקרובות היא תצא".
אה... אז ל ז ה קוראים כאן "בקרוב"... טוב. קלטתי והפנמתי מושג שחסך ממני בהמשך תסכולים רבים.
זה לא ארך שנתיים. כעבור אך מעט למעלה משנה, הגיעה לאה באיחור לקבוצת הכתיבה. פניה זהרו והאירו כמו השדרה החמישית בחג המולד. רמזתי לה שתתפוס בשקט את מקומה ליד השולחן הארוך, בעוד היתר שקועים בכתיבה. הסיטה את הכיסא בחריקה צורמת והתיישבה בתנוחה מצ'ואיסטית, כשמבע פניה החולמני לא הותיר כל מקום לספק - אין טעם לעניין אותה בפרטי המטלה, היום זה לא ילך.
כעבור דקות אחדות התמתחה לאחור ושלפה מפתח מכיס מכנסי הג'ינס המהודקים והניחה אותו על מחברתה הסגורה. איש לא התייחס. הזיזה אותו אל מרכז השולחן וגם כך לא זכתה בתשומת לב. חלפה דקה ואז ירתה לחלל בקול שלא יכלה עוד לכבוש, "קיבלתי את המפתח!!" "יופי, יופי," ענו לה מכל עבר, מבלי להבחין בו וחזרו לעיסוקם.
שעה ארוכה הוסיפה להביט במפתח, בעצם לא סתם להביט. הייתה שם אינטראקציה ריגושית פעילה עם חפץ זעיר שסימל עבורה הישג כביר. מפעם לפעם נטלה אותו בידה, מיששה ובדקה את חריטותיו, שבה והניחה, רק כדי לשוב ולהטמינו בכיסה, קרוב-קרוב לגופה...
בגיל שלושים וחמש קיבלה לאה את המפתח הראשון, לבית הראשון בחייה. ~ ♣ ~ ♣ ~ ♣ ~ |