פסטיבל קאן מלא בשנים האחרונות תפקיד משמעותי בזיהוי הזוכים והמועמדים לפרס אופיר. שלושת הזוכים האחרונים נחשפו לראשונה בקאן וזכו שם להערכה רבה. השנה, כמעט ולא הייתה נוכחות ישראלית בפסטיבל וכנראה שנצטרך להמתין לפרס וולג'ין בירושלים כדי באמת להתחיל את המרוץ. עוד על כך, בפוסט אחר.

מה שכן למדנו מפסטיבל קאן 2010, זו זהותם של שני סרטים שעשויים להפוך לגורם משמעותי בעונת הפרסים של סוף השנה. אמנם דקל הזהב ניתן ל"הדוד בונמי שיכול לזכור את גלגוליו הקודמים", אבל זה סרט שבמקרה הטוב, ייצג את תאילנד בקטגוריית הסרט בשפה זרה. אם להסתמך על הטריילר של הסרט, הוא יהיה חביב על מבקרים ותו לא. אם טריילר כמעט גורם לי להרדם מרוב שעמום, אני מפחד לחשוב איך הסרט ישפיע עלי. מתיו אמלריק זכה בפרס הבימוי על "הטור", אולי עוד נשמע עליו בגזרת האוסקר האירופאי. לי צ'אנג-דונג זכה על התסריט של "שירה", כנראה שעליו נשמע רק מהאתר של האוזן השלישית.

לעומת אלה, שני סרטים של במאים מוכרים זכו להרבה תגובות חיוביות במהלך הפסטיבל. מדובר בסרטים שעשויים לצבור הרבה באז בסוף השנה:

הראשון הוא "ביוטיפול" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו. זה סרטו הראשון מאז שהיה מועמד לאוסקר על "בבל" והוא כבר מעורר לא מעט מחלוקת בגלל תוכנו. הסיפור עוסק בשני חברי ילדות שמוצאים עצמן משני צדי החוק, חומר קלאסי לאוסקר. חבר השופטים בקאן זכה את חוויאר ברדם על משחקו בסרט, מה שבהחלט מקפיץ את המניות שלו בגזרת האקדמיה. בפסטיבל דאשתקד, גילינו ככה את כריסטוף ואלץ. מכיוון שברדם זכה באוסקר לפני שנתיים, לא דחוף לאקדמיה להעניק לו עוד אחד, אבל אנשים יודעים כבר עכשיו לשים לב אליו כשביוטיפול יצא לאקרנים. כשבבל היה מועמד, איניאריטו נתקל במכשול רציני בדרך לזכיה בקטגורית הבימוי. הוא היה מועמד מול מרטין סקורסזה ולכולם היה ברור שהאיטלקי עם הגבות לא יוצא בלי פסלון. השנה, הוא יכול להגיע שוב למעמד המועמדות ולקוות שלא יהיה מולו אף במאי מזדקן שהיה מועמד פעמים רבות בעבר וטרם זכה. מה שמזכיר לי...

הסרט השני שפסטיבל קאן משך אליו הרבה תשומת לב, הוא "עוד שנה" של מייק לי. מהפסטיבל, הסרט יצא (במפתיע) ריק מפרסים, אבל עם מפיץ אמריקאי שכנראה יכוון אותו לקראת עונת הפרסים. מגוחך עד כמה קשה למצוא מידע על הסרט הזה. בהתחשב בכמות השבחים שאסף, הייתי מצפה שלפחות מישהו יטרח לציין על מה הוא. נכון שאצל מייק לי, עלילה היא לא בהכרח חלק מהסרט, אבל אם שמת את ג'ים ברודבנט ואימלדה סטונטון על המסך למשך שעתיים, בטח קורה משהו. האקדמיה מחבבת את מייק לי, אבל בו זמנית קצת נרתעת ממנו. הוא היה מועמד עד כה פעמיים כבמאי וארבע פעמים כתסריטאי. עוד שנה עשוי להביא לו עוד מועמדות בקול אחת משתי הקטגוריות האלה, בתנאי שהמפיצים לא יקברו אותו בתאריך לא נוח. יחד עם פיטר וויר שמוציא השנה את "הדרך חזרה", מייק לי הוא האיש שקלף המגיע-לו-כבר משחק לטובתו. נכון שהוא לא במאי של קלאסיקות, אבל אין חבר אקדמיה שמכבד את עצמו ולא ישקול לפחות להעניק לו איזה פרס אחרי שנים שמזמינים אותו ולא קוראים לו לבמה.