מעשה בבחור מוכשר וחרוץ, אשר הגיע לבגרותו וחפצה נפשו במשכן משלו. 'בביתי, חלם הבחור, אחיה עם האשה שאני אוהב ואגדל את ילדיי'. הלך הבחור בעקבות חלומו ופנה אל הבנק. "סגור", אמר השלט, "בשבתות, במועדי ישראל ובפני מי שאין בידו פחות מ-40% מערך הנכס שברצונו לרכוש". הבחור לא אמר נואש. חלום, כך למד, הוא חלום. ורץ להגשימו.
פנה להוריו וביקשם כי יסייעו בידו להעמיד את הסכום הנדרש. "בני יקירי", אמר אביו, "אמא ואני... אנחנו מצטערים, באמת... הלוואי שיכולנו. את מיטב כספנו השקענו בלימודיך הגבוהים, אתה יודע, מדובר בלא מעט כסף. והחתונה שלך- לטובתה שברנו את החסכונות. אנחנו.. באמת, תבין אותנו. אנו עושים כל מאמץ על מנת לחסוך את המעט שיאפשר לנו להזדקן בכבוד ולא להיות כאבן ריחיים על צווארך בבוא היום, לכשנזדקן".
התרצה הבחור ופנה למעסיקו- "אולי, מר שקל, תעניק לי העלאה בשכר על מנת שאוכל לרכוש דירה?", שאל בעיניים בורקות. "אתה עובד מוכשר, ידידי, ואני שמח שאתה עמנו", השיב המעסיק, "אבל המפעל על סף התרחבות, בקרוב יהיה עליי לשלם יותר משכורות- ובכלל, שכר המינימום במשק עומד לעלות. לא, אני לא בטוח שזאת אפשרות ריאלית לשנה-שנתיים הקרובות".
השפיל מבטו והמשיך הלאה. חיפש לו עבודה שנייה. כך, חשב לעצמו, אצליח להכפיל את הכנסותיי. "אשמח להעסיקך, אמר המראיין, רק אל תשכח לעבור מחר בבוקר במס הכנסה", הפטיר. "מס הכנסה? למה? אני כבר משלם מס הכנסה מדי חודש", תמה הבחור. "אה, זה מורכב, אין לי פנאי להסביר לך", השיב המראיין. תשאל את פקיד השומה. אל דאגה", הוסיף, "יישאר לך מעט מן המשכורת שתרוויח. נתראה מחר. תספיק להגיע עד שש וחצי בערב? אנחנו סוגרים את הבר בשעה 2 בלילה".
עבד הבחור במשך מיטב שנותיו. עבד וחסך. וככל שעבד, וככל שחסך, לא עלה בידיו לחסוך את הסכום הנדרש לצורך קבלת משכנתא מן הבנק. בשכר עבודתו שילם שכר דירה ומחיה למשפחתו, והתבגר והיה לאב, ולא זכה להגשים את חלומו הצנוע ולרכוש נכס לגדל בו את ילדיו ולהזדקן בו.
ומחירי הדירות עלו וירדו, וקבוצות הרכישה באו והלכו, וקבלני הבניין קמו ונפלו, ובועות נדל"ן התמלאו באוויר והתרוקנו מאוויר והעלו את מחירי המשכנתא.
משהגיע בנו לגיל 18 פנה אליו וסיפר כי חפץ לרכוש דירה. הביט האב בעיני בנו באהבה גדולה והשיב: "בני יקירי, במשך חיי הארוכים למדתי היטב, רכשתי תארי מלומדים, עבדתי בעבודות המכבדות את בעליהן ואת המעט שנותר חסכתי. "ככל שעמלתי - נשחק השכר, ככל שחסכתי - הפכה המשכנתא לבלתי מושגת, ככל שחלמתי - חשתי הוזה. מעולם לא עלה בידי לקנות לנו בית, מבצר עולמים. "אבל במעט שנותר קניתי לך את תיבת הזהב הקטנה הזאת. כאן, בני היקר, תוכל לפחות להניח במקום ראוי את חלומותיך..." |