פרק א: המכתב
דורה אהבה ספרים מאז ומתמיד. הספר החדש על אהבה שנכתב על ידי הפסיכיאטר הנודע היה מונח ליד מיטתה. היא הניחה אותו ביום חמישי בערב על הערימה שהלכה וגבהה, עם בואה הביתה לאחר הקניות השבועיות.
בצעירותה, עוד בטרם ידעה לקרוא באופן שוטף וכבר בלעה אותם, את הספרים הקטנים והמרוטים שהייתה מקבלת מספריית גן הילדים ואחר כך ממורתה שושנה. המילה אהבה הטריפה אותה. כל כך הרבה מילים בלעה על אהבה, אולי תילמד משהו. היא לא ידעה למה היא, אישה עדינה ומלאת רגשות, לא חשה שום דבר ממה שהרומאנים תיארו לה. גם באולם החשוך של בית הקולנוע ישבה מרוכזת כולה בסיפורי האהבה שריצדו מולה. בחרה בקפידה את הסרטים הרומנטיים בתקווה שתילמד משהו חדש. הייתה מתרגשת עם הגיבורה ומיד עם צאתה מאולם הקולנוע הייתה משחזרת בדמיונה את הרגשות הסוערים ומתאמצת בכול כוחה להרגיש כך בדיוק. אך שום דבר. את בעלה חיבבה. חיבבה. זה הרגש הקרוב ביותר לאהבה שהצליחה לחוש מעודה. לבה היה מתכווץ מצער, כמו ציפור קטנה המנסה לעוף גבוה ונופלת ונחבטת על הקרקע, פעם אחר פעם. "למה?" הצעקה הייתה נחנקת בגרונה, היא התביישה בה. זה היה סודה השמור ביותר. אפילו שמוליק בעלה לא ידע על מצוקתה. דורה, אפשר לומר, לא אהבה מעולם, לא כפי שחשבה שאפשר לאהוב, כמו בסרטים.
באותו יום ששי קמה כדרכה לעוד יום של שגרה. זהו יומה החופשי. הבנים יצאו לבית הספר. שמוליק הקדים לצאת לעבודתו החדשה כמוכר בחנות למכשירי חשמל שהייתה שייכת לקרוב משפחה רחוק. ומזג אוויר נוח של סוף חורף ותחילת האביב, הזמין אותה לעשות משהו נחמד היום, במיוחד, שהוא יום הולדתה הארבעים ושתיים.
היום זה יומה החופשי. דורה הייתה מורה לספרות והיסטוריה בבית הספר על שם לוי אשכול השוכן באחת השכונות המזרחיות של העיר. היא הייתה מורה לא "טובה" ולא "רעה". כזו שתלמידיה היו מהתלים בה ונהנים ללכוד אותה במבוכתה, בעיקר כאשר בהיסח הדעת, שעה שעיניה נעוצות בנקודה מרוחקת מעבר לחלון הכיתה, היא מבקשת מהם בטון מכאני להוציא מחברות ספרות בשיעור היסטוריה. צחקוקיהם הכבושים היו מעירים אותה באחת והיא הייתה מתנצלת בביישנות. וכך חיה לה דורה בתוך בועתה, רגילה לעורה הדק שהיה נושר ממנה בנשיפת אוויר אחת של כל מי שהיה בסביבתה באותו רגע של חולשת דעת. חברתה הקרובה, דניאלה, נהגה להתגרות בה ולומר שאין היא מתאימה למקצוע ההוראה שם, ב"מרחב הבית ספרי" כמו שנהוג לכנות זאת, עלולה אישה עדינה ושברירית כמותה להיטרף בעודה חיה על ידי "תלמידיה הרעבים"... דורה הייתה מחייכת את חיוך המונה ליזה שלה, מהנהנת בהסכמה, אך מבטלת בהינף משפט אחד את חרדותיה של חברתה: "אני מסוגלת לעמוד על שלי. האמיני או לא". ובכך היה תם ונשלם טקס קבוע בפגישותיהן השבועיות. בתשע בדיוק צלצל הטלפון. אמא שלה הייתה על הקו.
"מה שלומך?"
"אני בסדר אמא", וקיוותה שהפעם תעבור השיחה בשלום. אפילו היום, לאחר טיפול אינטנסיבי של שנתיים ימים לא הצליחה להשתחרר מטינתה לאמהּ. כסף רב עלה לה הטיפול הזה אצל מטפלת ששמעה על יכולותיה המופלאות בטיפול ביחסי אם-בת. לפעמים הצטערה צער עמוק על פירותיו הדלים של הטיפול שכל כך קיוותה שינקה מנפשה הפצועה שאריות של כעסים ופחדים שהלכו איתה לכל מקום.
"דורהל'ה, מה את עושה היום"?
"שום דבר מיוחד אמא".
'למה היא מנדנדת לי לכול הרוחות. למה אני כל כך גועלית כלפיה?'
"אולי תלכי למספרה לסדר קצת את עצמך", הציעה.
"אני בסדר אמא ותפסיקי לשלוח אותי למספרות. אני מרוצה איך שאני".
"דורה!" סנטה בה אמה בקול סמכותי. "לא רק אני רואה שאת מוזנחת. אני בטוחה שזה מפריע גם לשמוליק."
"אולי תפסיקי כבר. די! אין לי זמן. יש לי המון מה לעשות הבוקר".
"בסדר בסדר, רק רציתי לאחל לך יומולדת שמח, דורהל'ה".
"תודה רבה אמא. להתראות".
'לעולם לא אהיה כמוה... 'כמוה', כמו אמא שלי שרק בשבוע שעבר מלאו לה 68. המחשבה לבדה, להיות בגיל 68...'
דורה שזה עתה מלאו לה 42, התחלחלה. בביקוריה השבועיים אצל אמה הייתה שולחת מבט מבועת בהיחבא באמה שמעולם לא הייתה אישה יפה כמו כמה מהאימהות של חברותיה. אבל בשנים האחרונות הבעת פניה העניינית ושפתיה הקפוצות מעט הפחידו אותה. נזכרה בכך עכשיו. המחשבה עקצה אותה כמו יתוש זעיר שאין העין מבחינה בו והוא עוקץ פתאום...
כעבור שעות נזכרה בחלום מוזר שחלמה הלילה.
מוזר אבל מפתיע כמו חטא קטן שחטאה בלי שתחויב במחירו. הם היו חמישה גברים בחלומה שהתכנסו בבית מלון, אולי כדי לברוח בצוותא? (לא הייתה בטוחה שזכרה) מנשותיהן/חברותיהן? ומה היו מעשיה שם גם זאת לא הבינה. זכרה שהתבוננה בהם כרואה שאינה נראית. פתאום הבחינה בידידה רחוקה בת גילה שחמקה ממנה, והרי הייתה זו אחת החברות של אחד מהם... אבל למה חמקה ממנה. התעוררה בתחושת כאב ועלבון. חלום. מה כבר יכול להיות בו שכל כך יטריד?
קמה, התיישבה, הסתובבה בדירה הקטנה והמוזנחת.
"אני רוצה לעבור מפה". יצא לה משפט בקול רם ובמנגינה נחרצת שמעט הפחידה אותה (וגם הפתיעה).
"אני רוצה לעבור מפה או לפחות להחליף רהיטים ולצבוע קירות." התפשרה על קצת פחות.
"לצבוע קירות! איזה רעיון מדליק".
דורה התבוננה סביבה כרואה את סלון ביתה בפעם הראשונה. קווי המתאר שלו היו חדים כאילו סומן בדייקנות. היא התבוננה בסקרנות בדלת החומה והבחינה בחמש שריטות שיצרו צורה של עץ נובל. מעניין.
היא הבחינה בספה המרופדת בד כחול כהה כשבמרכזה שני כתמים, כנראה כתמי אוכל שהותירו הילדים אחריהם. בדיוק באמצע. ועוד ראתה את החלונות המאורכים והשמשה השבורה שחודשים היא ממתינה ששמוליק יתקן אותה. מוזר.
תלתה עיניה בתקרה והבחינה בקורי עכביש שנטוו מי יודע כמה חודשים ויצרו רשת עדינה יפיפייה. וכך עמדה לה דורה כמו בגלריה בוחנת בעניין רב את אוצרותיה ולא יודעת את נפשה מתימהון.
אחרי שסיימה את סקירתה עזבה את החדר, נכנסה למטבח להכין לעצמה את כוס הקפה הראשונה שבלעדיה לא תוכל להתחיל את יומה.
המשבר הכלכלי הנורא שפקד אותם דיכא אותה. שמוליק נאלץ לסגור את העסק הקטן לחלקי חילוף למכוניות. הם מכרו את דירתם הגדולה כדי לממן את החובות הגדולים ונאלצו מעתה ועד שיגיעו ימים טובים יותר להצטופף בדירה צנועה בכפר סבא. היא חזרה והציצה בייאוש בחבילת המאמרים שהיו מונחים על השולחן. נשאר לה פחות מחודש כדי להגיש עבודה במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב. היא אהבה ללמוד, בעיקר לקרוא, אבל לא מתוך לחץ. לו רק ניתן לה לדלל מתוכנית הלימודים הפורמאלית את אותם חלקים מייגעים, מאמרים אינסופיים המפרשים לה פירושים מנוכרים את היצירות הספרותיות שאהבה בתמימות של נערה. לו רק יכלה. אבל אחת ולתמיד החליטה לא לוותר לעצמה ולסיים את הלימודים הללו אחת ולתמיד.
נעמדה למתוח את אבריה. השעה כמעט אחת עשרה בצהרים. אולי הגיע כבר דואר. ירדה למטה, פתחה את תיבת הדואר והוציאה חבילת ניירות. בעיקר דפי פרסום.
"הג'אנק הגיע", מלמלה בטינה, תוך כדי עלייתה המתנשפת במדרגות לכיוון הקומה השנייה שבה התגוררו.
לפתע הבחינה במעטפה קטנה מהסוג שהיה מוכר לה מילדותה ועליה רשום: "לכבוד נאוה הופשטטר רחוב חובות הלבבות 8 חיפה". מוזר. טעות בכתובת. אותו שם משפחה, (דורה שמרה על שם נעוריה, הופשטטר, ולפעמים אף נהגה, לכאורה בטעות תמימה, לחתום את שמה – דורה ירדני-הופשטטר כמו רצתה למרוד בברית נישואיה שיוצגו בשם בעלה – ירדני). ועוד היא רואה לתדהמתה כי אף מדובר באותו רחוב ובאותו מספר בית. העיר אחרת.
עלתה לדירתה, הניחה את חבילת הדואר ואת המעטפה שהייתה מיועדת לנאוה הופשטטר החיפאית בצד. יותר מאוחר, חשבה, תשלח את המכתב ישירות לנאוה הופשטטר עם הערה קצרה ידידותית ש"אני שולחת לך את המכתב שהגיע אלי בטעות."
הסתקרנה.
הפכה את המעטפה לראות מי השולח והבחינה בכתב ידו הקטן והצפוף – אלי יקיר. וזהו. בלי כתובת.
סקרנותה גאתה. לבה הלם במהירות. הסוד הטמון במעטפה הקטנה יכול להיות סודה שלה.
הסוד הטמון במעטפה הקטנה יכול להיות סודהּ שלה?
היא הסמיקה, כמו אדם שניתפס במעשה מביש. כשהייתה ילדה קטנה פתחה בהיחבא מכתב שהגיעה לאמה. הייתה אז בכיתה א', מזל שכך היה. עיניה בחנו את האותיות הצפופות שהשתרגו זו בזו, הריחה ריח זר של נייר מכתבים שלא ראתה מעודה. על המעטפה היה מודבק בול זר. אמא שלה נכנסה לפתע לחדר ותפסה אותה מנסה לפתוח. הצעקה, הדחיפה ומילות התוכחה נתקעו בזיכרונה. הזיכרון ההוא מצליח עד היום לעורר בה בושה ולהעלות סומק בלחייה. אבל עכשיו – למי איכפת. מי כבר יכול לתפוס אותה. תפתח ומיד תסגור. מה קרה? אף אחד לא ימות מזה. עיניה ננעצו במעטפה הקטנה אשר בתוכה שכן המכתב האלמוני, אך ידיה לא זעו ממקומן. מספיק עם השטויות, נזפה בעצמה. תשתחררי! קדימה! תפתחי כבר! ופתחה.
"נאוה אהובתי
נעלמתי. את תדעי זאת כאשר תפתחי את מכתבי. אנא סלחי לי. אהבתי אלייך לא יכלה למלא את החלל הענק בנשמתי. חלל שהלך ופער עצמו עד שכמעט בלע אותי. כן אני יודע שניסית הכול. הכול! אני ממש מתבייש להיזכר בכל השתדלויותייך כלפי כמו אל ילד קטן וסרבן. כמו "אם ואחות" היית לי בימים ואפרודיטה, אלת האהבה בלילות. את האחת והיחידה. לעולם, ואני בטוח בזאת. לעולם לא אוכל למצוא אישה כמוך שאוכל לאהוב ושתאהב אותי כמוך. אני בוכה כאשר אני כותב לך. אני חייב ללכת מכאן. אולי יום אחד תביני שכל מה שאני עושה זה רק מאהבתי אלייך. נשמה שלי. אהובתי האחת והיחידה. אמשיך לכתוב לך מידי פעם. אנא, אל תחפשי אותי. מוטב כך לשנינו.
שלך לנצח נצחים".
"אלי" ראשה הסתחרר.
למרות זאת הבחינה בסימני המירכאות סביב שמו. כנראה שאלי הוא שם בדוי. אוזניה סמקו מפחד ומהתרגשות. ריח הרפתקאות היה באוויר. שלחה מבטים לצדדים לבדוק שמא מישהו רואה אותה בקלקלתה, למרות שידעה כי אין איש בדירה בשעה זו של היום. לבה פעם בהתרגשות עזה שכמותה לא חשה זה זמן רב מאוד.
'תכניסי את המכתב חזרה למעטפה ותשכחי ממנו', פקדה על עצמה בטון הורי.
'נו כבר', חזרה ונזפה בעצמה.
'קדימה. למה את מחכה'.
אבל דורה הייתה כבר בעולם אחר. ידיה החזיקו את מכתבה של נאוה הופשטטר כאילו היה זה מכתבה שלה. בו במקום שלפה בלוק מכתבים ממגרת הסתרים שלה שהייתה בתחתית ארון הבגדים, נעולה ונפתחת למקרים מיוחדים באמת. למשל שהרגישה דחף להניח את מחשבותיה הפזורות אודות חייה על דף נייר כדי שאולי, אולי אם תראה את המילים, יהיה בה הכוח לחולל דבר מה בחייה. עוד מימי נעוריה פיתחה אהבה מיוחדת לניירות מכתבים, בעיקר לאלו שהיו מעוצבים בנוסח מיושן, רומנטי, ונשאו איתם ניחוח של ארצות רחוקות. כל כך חלמה על רגעים קסומים שתגלה מכתב "כזה" בתיבת המכתבים הפרטית שלה (למרות שבמציאות חייה לא הייתה תיבת מכתבים פרטית רק לה). אבל חלמה.
וכך כתבה:
"אלי", זר יקר שלי,
"יד הגורל הביאה את מכתבך אלי. יד הגורל כיוונה אותך אליי, אליי, דורה מרחוב חובות הלבבות 8 בכפר סבא. אפילו את שמי אינני אוהבת. אני סתם אחת שימיה זוחלים לאיטם ללא מטרה. בלי אהבה, בלי התלהבות, בלי כלום. סתם אחת. סתם חיים שכאלו. לא כך פיללתי שחיי יהיו. מותר לי להתלונן בפניך, למה לא בעצם. הרי ממילא לא אבקש ממך דבר. אבל לפני שאתלונן (ויש לי הרגל כזה שרכשתי עם השנים), אספר לך מעט על עצמי. במחשבה שנייה, מה מעניין כל כך לספר על עצמי. הרי לא קרה לי בחיי שום דבר מסעיר. ילדה קטנה ונחמדה הייתי. "נחמדה". אתה יודע שם התואר הזה היה תמיד מעליב אותי. כולם אמרו שאני נחמדה. ההורים, בני המשפחה, הגננת ואפילו המורים והמורות. כל בחור שיצאתי איתו היה נואם לי כמה אני נחמדה אבל הוא מצטער, אני לא בשבילו. "זה לא את, זה אני", היה ממלמל את משפט המחץ רגע לפני שהיה עוזב. כזאת אני. "לא בשר, לא חלב". בסוף התחתנתי עם שמוליק שהיה בחור טוב וחשב שיכול להיות לו טוב אתי. על זה בפעם אחרת. ילדה עם שיער ארוך שחור וחיוך קבוע הייתי, למרות שבלבי שכן עצב גדול. לא יודעת למה. קטנה וחמודה וטובת לב ועושה הכול כדי שאמא ואבא יאהבו אותי. ופתאום הופעת בחיי, דווקא היום ביום הולדתי הארבעים ושתיים. מוזר.
אף פעם לא האמנתי בנסים אבל הנה, כמו שאתה רואה, מתרחש נס קטן בחיי. כבר לא האמנתי שיכול להיות משהו בחיים האלה שיסעיר אותי. עכשיו שתים עשרה בצהריים. שעת הסינדרלה שלי. אני חייבת לסיים.
שלך, מרחוק ומקרוב,
דורה"
דקות ארוכות ישבה דורה מחזיקה את גיליון הנייר אותו תלשה מבלוק המכתבים. לא, היא לא תכתוב שום מכתב "כזה" במחשב הביתי הפרוץ לכל בני המשפחה. חס וחלילה. גם לוּ היה ברשותה מחשב אישי לא הייתה מעיזה, וגם לא רוצה. כתב ידה העגלגל אמר דברים שמילה מודפסת לא תוכל לומר. התבוננה בשורות הישרות והסדורות בכתיבה תמה וחשה איך דבריה האינטימיים פורצים את גבולות הנייר, את גבולות החדר הזה, הדירה הזו, העיר הזו, ומעופפים לאן שהוא, רחוק; כל כך רחוק עד שאפילו דמיונה שלה לא יכול היה לתפוס את שיעור המרחק.
עוד מעט יגיעו הבנים מבית הספר. ערן, הבכור, בחטיבה העליונה, עומד לסיים השנה את התיכון ולהתגייס לצבא. הצעיר, גיא, בחטיבת הביניים. ילדים טובים למדי. כל יום שעובר הם הולכים ומתרחקים ממנה עוד קצת.
'ככה זה אצל כולם,' הייתה מהרהרת בעצב בינה לבין עצמה, אבל גם מרגישה סוג של שחרור מהעול הקבוע של גידולם שהיה מעיק עליה לעתים מזומנות. אבל היום ראשה במקום אחר.
נזכרה בתמונה מבעיתה מתוך סרט שראתה לאחרונה – "חינוך רע", של הבמאי אותו העריצה, אלמודבר. טיפת דם נשרה ממצחו של הילד וחילקה את פניו לשניים.
מאז לא ידעה מנוח. מפוצלת, כך הרגישה.
ואחר כך נרגעה. נרגעה כשתמונתה הפנימית התבהרה לה. כן, מפוצלת.
דורה האחת, מבויתת, אישה למופת, אם למופת, מובנת וצפויה לבאי ביתה וסביבתה, ודורה האחרת – אישה כאוטית שפשרה לא מובן לה. עכשיו כשעולמה מסודר, מסווג ומפוצל תוכל לחיות בשלווה...
|