כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עיצוב כדרך חיים

    כשהייתי סטודנט (האקדמיה לעיצוב ויצו חיפה) עבדתי למחייתי (אם זה נחשב משהו בכלל) כבארמן בבית קפה שכונתי במסדה. (הייתי בטוח שהוא ייפול כשאני אעזוב, אבל הוא עדיין שם אתם מוזמנים לבקר, פרטים בהמשך). שלוש וחצי שנים הכנתי קפה, טוסטים, שייקים ואלכוהול לאהרבה מאוד אנשים. אחלה עבודה, אחלה צוות חרא משכורת, אבל אתם יודעים איך זה, כל עוד סטודנטים זה בסדר. (למרות שבטח כל היזמים פה כבר ספרו אלפיות עוד לפני שהם התחילו בכלל ללמוד... אבל המעצבים נראה לי יכולים להזדהות איתי).
    בכל מקרה פתח סוגרים סגור סוגריים כבר שיגעתי את עצמי, הייתי עובד בקפה, לומד בויצו ומגיע הביתה מלא ביצירתיות ומצייר, וכותב, ועושה המון עבודות שאין בהן מטרה ממשית (כלומר, שמתורגמת לכסף או ללימודים) אלא לחלוטין לfun שלי.

    זכיתי לאהוב את המקצוע שלי ולעבוד במה שאני אוהב.
    מהרגע שהתחלתי לעסוק בעיצוב במשרה מלאה (או משרה וחצי אם תרצו) הכל התחבר. עבודה ופנאי הם אותו הדבר.
    אני מגיע הביתה אחרי יום יצירה ארוך, וממשיך.
    וממשיך וממשיך. כי זה מה שאני אוהב.

    הבעיה מתחילה פה - לפעמים חסרים לי הגבולות, ואני תוהה אם בעולם שלנו הם עדיין קיימים.
    כל הליכה לשופינג, משינקין ועד שופרסל, גוררת ביקורת נוקבת על האריזות החדשות בשוק, על עיצוב המדפים והפוסטרים והטפט החדש.
    כל קטלוג אופנה הופך לחומר לימודי, וכל פינת רחוב היא קרקע פוריה לרעיונות עיצוביים חדשים.
    אין הפסקה כשאתה מעצב. אין פנאי שהוא לחלוטין פנאי.

    אני חי ונושם עיצוב. אני מחפש אותו, יוצר אותו ולפעמים גם צורך אותו. היצירה היא כוח שאסור לשלוט בו, אלא לתת לה לקחת אותך כמו נהר שוצף. (לא שיצא לי נהר וכו').

    העשייה היא המטרה. לעשות ולעשות ולעשות. וכמה שיותר. פרויד אמר את זה מזמן - עבודה ואהבה.
    הלמידה היא הדרך והיא גם המטרה.
    העשייה והלמידה הם אחד.
    והם לנצח.

    אני מניח שהרבה אנשים פה נמצאים באותו מצב - גם במקצועות שונים.

    הייתי רוצה לשמוע את דעתכם.

    הביאנלה בהרצליה סוגרת דלתות

    5 תגובות   יום שלישי, 2/10/07, 11:14

    אתמול הייתי בטקס הנעילה של הביאנלה בהרצליה. הרבה אמנים עמדו שם על הבמה ושרו קאברים לשירים מסגנונות ובסגנונות שונים. וכשאני אומר אמנים, אני מתכוון לאמנים שהציגו את עבודותיהם במוזיאון וברחובות.

    היתה קצת תחושה של מסיבת סיום של שנה י"ב, ופתאום ראיתי את הקליקה קורמת עור וצלילים לנגד עיניי. כולם מכירים את כולם, כולם חברים ועושים צחוקים יחד. אולי זה מה שאפשר להתייחס בסלחנות לכמה עבודות שגרמו לי לא רק להרים את הגבה, אלא ממש למרוט אותה. כי אם כולם חברים, אז יש יותר מוכשרים ופחות מוכשרים וזה בסדר, סולחים להם.

    טוב נו אני לא גדעון עפרת, אבל אני מבין משהו באמנות. חלק גדול לא היה ברור לי אבל ניחא.

    השאלה האמיתית היא מה גורם לאמנים לצאת לקדמת הבמה, תרתיי משמע, ולשיר כמו היו במסיבת קריוקי ביתית. מה הקשר של זה לאמנות? האם זה טייק-אופ על כוכב נולד, איזושהי אמירה יצירתית, מחרתית נוקבת? המממ לא נראה לי. בעיקר משום שרוב העבודות לא היו כאלה. אז למה כן? אולי בדיחה על חשבון המוזיאון? נותנים לנו לשיר במוזיאון אז בואו ננצל את זה. קצת הזוי, קצת לא ברור.

     

    עם זאת הייתה בירה, היו חברים, היו קטעים. בסה"כ נהניתי.

     מה יכול להיות רע באמנות שאינה מסכנת את עצמה?

     

    http://www.herzliya-biennial.com/

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/9/09 18:36:
      שנה טובה

      - שנה של הכרות מעמיקה עם עצמי הקיים ושינוי לעצמי חדש.

      - שנה של שיפור מיומנויות תקשורת בין אישית.

      - שנה של שיפור האיכות של קשר זוגי קיים, של שיתוף פעולה והדדיות.

      - שנה של התמודדות נכונה עם משברים ודילמות.

      - ולמי שעובר את החגים לבד, שנה של מציאת אהבה.



      שנה מלאת אהבה,

      מאמן אישי לזוגיות

      acoach4u.co.il
        3/10/07 16:20:

      באומנות כמו באמנות

      האוצר הוא גם כוכב נולד

      יאללה בלאגן

      כל העולם אומנים

        2/10/07 11:59:

      על הביאנלה היה דיון ארוך של כמה עמודים

       

      ולהלן הלינק אליו.

       http://cafe.themarker.com/view.php?t=152088

       

      הגבתי שם על ביקורי בפתיחה.

       

      השקעה כל כך גדולה.

       

      ממש חבל.

       

      אבל היו כאלה וזה אחלה.

       

      לכן לא לכולנו יש אותו טעם ואותו מראה, כנראה.

       

        2/10/07 11:53:
      הרי תמיד אומרים שזה אותם כמה מאות אנשים, גג אלפיים, שמסתובבים בין כל הגלריות ורואים את כל התערוכות. 
      והשירה קצת מזכירה את הבדיחה על התעודה עם האפס בכל המקצועות והעשר בזמרה, שאבי עליו השלום נהג לספר.
        2/10/07 11:35:

      גם אני הייתי. ואכן שותף לתחושותיך

      סוג של מסיבת כיתה. אורחים שלא הכירו את הדמויות

      התקשו מאד לחייך. בעיקר לאטום את אזניהם (למשל בשיר Hamburger Girl של פסח סלובובסקי).

      אני חושב שהבעייה היא בהגדרת האירוע כאירוע נעילה רשמי.

      זה היה סוג של בדיחה פנימית לחברים.

      למרות זאת היו כמה פנינים, למשל שיר הקוקייה בעיבוד משובב של תמר קרוון.

      והקטע הספק מדוקלם ספק מושר של יהושע סיימן, שגם נתן הקדמה משובבת תחת השפעת אלכוהול קלה...

       

      לא היו שם יומרות אמנותיות מעבר 

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ran lutski
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין