0
| 01/08/2009 נשמה,נשמה.
מוקדם בבוקר התעורר שעכביש חרוץ עוטף את פניו היפים בקורים, קורים, מיד שם דעתו לכך שהוא בקושי נושם והחליט באומץ רב לקחת את הסיכון ולהניח לאורח המוזר להמשיך במלאכתו ולאפשר לנשמה אם היא אכן קיימת, רגע לפני שתפרח לבלי שוב, לעלות אל שמי הבוקר הכהים,ששמש לא פיצחה עדיין את שריון הלילה שלהם ויופיים טרם הפציע ולרחף להנאתה במקום הלא ידוע הנקרא בפיו ספק באמירה ספק בשאלה, העולם הבא!? "אולי אלקט לי כמה תובנות ורמיזות חדשות שאוכל להתקין את עצמי בבוא העת" כך חשב, שרגע לפני שאורחו הלא קרוא ישלים את מלאכתו, ימהר לארוז את נשמתו אל בין כתליה הבשרניים,אל עצמותיו, עצמותיה ושלל נימיה,בהינף ידיו יסלק אז את האורח ואריג הרוק שיצר בעמל כל הלילה. "מה אני זבוב?" ישאג. ויקום משנתו אל יומו, כתמול שלשום. אלה שמיד הצטמרר פן יקרה ותקום אישתו שכאן מונחת לצידו,תיבהל, אם מאינסטינקט או מאהבת בוקר קלילה שדווקא היום סרה אליה והוא גם יפסיד וגם היא באין מענה, תסלק את האורח ויצירתו בטרם תחזור ותתכנס כל נשמתו בו מעולם שממעל. עוד תוהה היה מחוסר ניסיון, האם פגישות מרגשות צופה לו הביקור המיוחד בעולמו של נצח? וזמנו כה קצר... שילך ויציץ בשעון ויחזור? הרי אם ייעור הגולם הדופק להתחיל את הבוקר ובני הבית ישכימו אל הבוקר הניצב כבר טרי וקריר בחלונות מעונם הרי ודאי שמיד, אחוזי בעתה ימהרו ויבהילו רופא על כליו ואחות שנעורה ואין לו יותר חזרה ותחיה. אך להמתין לא יכול יותר. את ידו הימנית שלח אל אישתו, מדייק במגעו המרגיע,העורג ונרגעה זו ונחה.. בתוך כך בתנועה מדויקת העביר את שמאלו אל השעון המנומנם שבצידו האחר מסיט במגע את מנוף הצלצול מוסיף וגולש אל התנ"ך הפתוח מאמש ועצר במקרה" ויקח אלוהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"(בראשית ב' טו') וידעה שמאלו מנוחתה. וימינו? ופרחה נשמתו בצעדה הקל, כחלב מנר,למסעה. והבשר? מונח על יצואו כתמול שלשום כבקבוק שהתרוקן ואין ערכו קיים אלא אם ישוב ויתמלא. רק פרחה ונתאחדה מעבר לרשתות ותריסי הבית וכבר החלה נעה על ענני הבוקר, מצטמררת,קרירה, ערפילים בעיניה, אוורירית ודקיקה כשביס, לעיתים לבנה,לפעמים ירוקה או כחולה עת תרקוד עם ענן או מעל יער או ים, מה לחפש כאן? אנא אפנה בארצו של נצח עוד בטרם הגיע זמני? אין חברים כאן,שעמום רצח. צללה לה למטה בתוך ים חסידות,ממש ממהרת עוד מעט הדקה כבר נגמרת... הוסיפה עלה רביעי לתלתן שפגשה,למה? סתם, שיראה קצת אחרת, גם ישרה בנשיפה בננה אחת, וכל כך מיהרה לא נתנה עוד מבט, והנה הגיעה מביטה בבשר המונח על רבצו, נורא היא חשבה איך זה ששנים אני כבר חיה איתו? סוף הסיפור מאכזב הוא ונורא, לא מצאה הנשמה את דרכה חזרה, כנראה שלמעלה תפסה ראש והשמינה, את כולה לא הצליחה לארגן שוב בפנימה.
מוסר השכל ומסקנות:
|