הולכת בלי יחפה
פוסטים פופולאריים
-
הצצה ראשונה
9/6/09 | 438 צפיות
-
הצצה רביעית
29/6/09 | 882 צפיות
-
מחשבות על המציאות
25/4/11 | 1011 צפיות
-
הצצה שישית
16/7/09 | 659 צפיות
-
זרימה נכונה
26/5/10 | 888 צפיות
-
בקשתך התקבלה
6/11/09 | 1078 צפיות
זרימה נכונה
התעוררו בי מחשבות על כך שאני חושבת יותר מידי, במקום להרגיש ולהיות. אני מנסה כעת להזכיר את תחושת הזרימה הנכונה, על ידי מילים כמובן וזיכרונות....
שני אנשים נפגשים, ולא משנה מינם, הם פותחים בשיחה. אולי הם מכירים כבר ואולי לא, אבל עדיין אין להם דעות קדומות זה על זה והם בודקים, מרחרחים.יתכן והאחד ינסה להרשים את השני על ידי הפגנת ידענות או רגישות, או כח, כלומר נזרק לחלל המשותף זיקוק. הזיקוק הזה יכול להיתקל בהתנגדות או בבוז, שיורידו, או אולי בזיקוק נגדי ותחרות. מי מוכשר יותר, מוערך יותר על ידי עצמו, חזק. מכאן זה הופך למשחק, עם מודעות גבוהה לנאמר, קרב חרבות. מי ירד נמוך יותר או יפתיע ברגע של חולשה והופ המשחק יגמר. זה יכול להראות מבחוץ כשיחה רגילה שאנחנו מנהלים בעבודה, או עם מישהו שפגשנו במקרה, העניין הוא כאן בתחושות שהמילים משאירות אחריהן, מילים מודדות, שוקלות, משוות. מדהים איך התיאור הזה יכול לקרות בכל כך הרבה מצבי שיחה, ועליו, בדיוק עליו, אני לא רוצה לכתוב.
אני מתגעגעת למשהו אחר לגמרי... למפגש בין אנשים, במקרה הטוב הם יכולים להיות חברים, או אפילו קולגות והשיחה בינהם אינה מתנהלת על בסיס מדידות, להפך, הם אינם שופטים זה את זה כלל ולא מנסים להפגין חוזק או להסתיר חולשה, אינם חוששים להביא את עצמם, באופן שלם, ומתקבלים על ידי השני כמו נהר זורם. אולי מידי פעם יעלה זיקוק או גל גדול לבדיקה, האם אפשר להמשיך, לסמוך, האם אנחנו באזור מסוכן או שעדיין רגוע. והגל הזה יתקבל, ויאפשר לגלים גדולים נוספים להגיע ולהתמזג, הוא יעלה ולא יוריד ועוד דלת תפתח.
מזמן זה לא קרה לי, החוויה הזו של ויברציה תואמת, של התחושה שכל דבר יכול להאמר ואין צורך לחשוב פעמיים, להיות מודעת, או לחשב השלכות. אני מדברת כמובן על חוויה שהיא לגמרי אישית ומאוד קטנה, שאפשר בקלות לפספס כשהראש כבר ממשיך הלאה מבלי להקשיב או להיות נוכח באמת.
כשזה קורה אני מרגישה מייד, הסימן הראשון הוא החיוך שלי והרגשת החזרה הביתה, כן, זו התחושה, חזרה הביתה למקום בטוח ומכיל. אחר כך הנשימה נפתחת ורעיונות מתחילים לזרום, זה בעקבות זה, כאילו דלתות המוח נפתחות והחלונות והתריסים המוגפים מתאווררים גם הם ותחושת התלהבות וכוחות של יצירה ויש רק לסמוך, בלי לעצור ולהקשות עם שאלות וספקות, מדובר בנס קטן כשזה קורה, כיוון שלפעמים, גם אם יש לכך פוטנציאל, אנחנו שומרים על עצמינו, חשדנים מעט, חושפים באיטיות את קלפינו וזה מתפוגג.
את סוג החוויה הזו מבחינת התחושה שהיא מעבירה, באופן מעט אחר, אני יכולה לפעמים להרגיש גם בתרגול צ'י קונג, הרמוניה מושלמת שזורמת ביני לביני. כל כך פשוטה כשנותנים לה, כשמאפשרים לה, שוב- בלי עצירות פתאומיות ושאלות של השכל, אלא תחושת טוהר תוך תנועה ובקבוצה זה מתחדד ומועצם, כגל. זו חוויה שמעבר למילים ואני, כאישה של מילים וכתיבה, מנסה לאזן ולמצוא את ה....? האושר, אולי, החיים-במשמעות החיה שלהם, דווקא במקומות הדוממים.
כמובן שגם כתיבה יכולה לספק תחושת התרוממות רוח, כשהיא מתפרצת בזרם קולח של השראה, כוכבים נדלקים. כתיבה מדויקת יכולה להיות אפילו במשפט אחד, כדי לגרום לי להתמלא שמחה, מה שהרבה עמודים של הגהה ועריכה לא יכולים לעיתים. כלומר אין מדובר בכמות, אלא בתחושת הדיוק הרגשי, סוג של מושלמות רגעית.
כשהייתי ילדה יכולתי להגיע לתחושת המושלמות הזו בכל רגע שבחרתי, ללא צורך בפעולה חיצונית או תקשורת עם אחרים. לזמן מסוים הייתי רואה את העולם שסביבי , לכל מקום אליו הבטתי, ללא דופי, בדיוק כפי שהוא: תנועת המכוניות עם צבע השמיים והגדר השבורה יחד עם כל שאר הפרטים שסביב נראו לי תואמים זה לזה באופן מושלם, אבל אלו רק מילים.... אני חושבת, היום, שהיה בזה משהו מיסטי, כמו אהבה חובקת כל. זו יכולת שאבדה עם השנים ואני מנסה ליצור אותה מחדש, להיות בתדר הסודי הזה, שהוא כל כך שונה מרוב ההתעסקויות, המטלות והסידורים הממלאים את יומי, עד שלפעמים עליי לפנות שבילי גישה, כמו בשלג, כדי לחזור הביתה.
* אצרף קישור לפוסט שמילותיו התחברו לי היטיב לרעיון שהעליתי כאן: לרגע/ Art-yom |
תגובות אחרונות
-
CHIVIBAR
בתגובה על מכתב געגועים
-
אילן (אישון )נחשון
בתגובה על לא כל יום פורים...
-
Dolce Vita
בתגובה על אז הוא עף
-
א ח א ב
בתגובה על יומולדת של ב
-
א ח א ב
בתגובה על אהובי היקר
-
א ח א ב
בתגובה על החופש והאהבה- בעיני המתבונן
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אישון, זה נכון
זה נכון
איש-ון
(~;לפעמים באמת נדמה שהתום אבד וכל הזמן אנחנו עסוקים בלהוכיח, לעצמינו ולאחרים, לשחק את המשחק, אבל אולי לא...
בימים האחרונים אותו געגוע חזר אליי, לתקשורת אחרת, מקבלת,בלי להשתנות או להתעלות, רק לקבל. לא בטוח שזה פשוט..
זה אכן כמו לחזור הביתה,
להיות, לזרום בניגוד להתחשבות,
חשבונאות וזהירות יתר.
הפוסט הזה עורר בי געגועים
אל מה שאבד כנראה ביחד
עם התום, הראשוניות המבטיחה
עולם בו יש אחדות בין הכל
ובין כולם.
יש אומרים שכדי להגיע ל"שם"
שוב יש צורך רק לוותר על האישיות
שגדלה והתעצבה. ויש אומרים שצריך
רק להתרומם מעליה נטולי רצונות אישיים,
היות בלתי נפרד, אחד עם הכל.
תודה ענת, תגובתך חיממה את ליבי (:
הי שרון.
פוסט מרגש. הזדהיתי איתו מההתחלה.
גם אני מרגישה שאני חושבת יותר מידי מנתחת, בוחנת, מחפשת מה לא עשיתי בסדר.
הרבה פעמים מנסה לרצות את כולם(בלי הצלחה) וכשלא מנסה גם אז לא טוב.
בקיצור גם אני הייתי רוצה להרגיש שוב כמו ילדה שרואה את העולם בתמימות היפה שבו.
מקווה שזה עוד יגיע.
שבוע טוב ענת.
תודה אופיר, זה באמת מקום טוב, המקום שאתה נמצא בו (:
פוסט מקסים שרון
זוכר את עצמי מחפש את אותו מקום....
ומצאתי אותו
בתוכי
הילד שבי העניק לי את הקסם
הוא לא שופט
הוא לא מצפה
הוא לא חושב
הוא לא יודע
הוא מקבל דברים כפי שהם
באהבה ובשמחת חיים
כך למדתי להקשיב
פשוט להקשיב
שבוע טוב
אופיר
מסכימה לחלק מדברייך, אכן אנחנו שבויים בתדמיתינו וחוששים שהיא תסדק, השמירה הזו (עיין ערך מטוסים חגים בשמיים מתגובתו של המון חרמון...) סוגרת אותנו בריבוע הקטן והבטוח שלנו. אני לא בטוחה שכל מה שנותר הוא להתבונן בילדינו ולהזכר וכנראה שעדיין אופטימית. ואני דווקא בעד לוותר על התבוננות בזיוף או באמיתי, כי כך מתחילות השאלות "הוא מזייף כרגע? אני הייתי אמיתי או לא?"...
וברור שזו תקשורת שאי אפשר לקיימה בכל סיטואציה ועם כל אחד, אבל ניסיתי להתמקד בתחושה מסויימת שניתן להשיגה גם לבד באופנים מסויימים, תחושה של קבלה עצמית, נוכחות מלאה ובלתי שיפוטית. סליחה על הניחוח הניו אייג'י (:
ואני מפינת המבאס - כנראה שלא תוכלי למצוא את אשר את מבקשת, לא בהוויה היומיומית שלך.
לגבי שיחות של פתיחות ואמת, התנהלות והדינמיקה של שיחות כאלה לא מושגות אלא בתנאים מאוד מסוימים, כולנו עסוקים בלייצר תדמית ראויה(לטעמנו) ומשתלבת, ולשמר אותה, חלקנו מזהים את הזיוף באחרים או בעצמנו, אף אחד לא אומר כלום.
ולגבי הילדות, כשלא היינו מונעים מפחדים(ניסיון עבר) או מציפיות ושאיפות(עתיד) היינו חווים דברים יותר בשלמות, יותר מתחברים לחוויה באופן טוטאלי. אבל התבגרנו, התנתקנו, השתנינו, נשאר לנו להתבונן בילדינו ולהזכר.
אפשר אולי לטעום קצת במיני סדנאות סגורות, אבל במהות - אבוד לנו!
חוץ מזה - הכל סבבה!
:)
זה נכון אחאב ואולי גם נוח לפעמים, אני כנראה מסרבת להתבגר, מהבחינה הזו...
סופ"ש נעים (:
הירהורים עמוקים :)
ככה זה כשהשנים חולפות
התקבעות, שמרנות והרגלי חיים שסוגלו
:)
כיף כשאפשר אחרת
תודה אילן, זה נעים לשמוע (לקרא..)
(:מקסים!
אני מאוד מזדהה
:~)
בחרתי לחזור, מהדלת האחורית, לנושא שכן רציתי לכתוב עליו ((:
אז אם אפשר היה מראש לוותר על המטוסים שחגים ולוותר על הזיקוק שמטרתו להסיט טילים,
ועזוב אותך מצבא ופוליטיקאים וטריטוריות, רק בעולמנו הקטן, עולמנו הרגשי..ואתה יודע מה- לא תמיד, אני מבינה, אבל לפעמים,
לאפשר משני הצדדים. (אבל כולם חטפו מלא טילים כבר, אז הם ממשיכים עם הזיקוק הזה, זה מעגל...)
ותודה לך רבה מאוד על התייחסותך הכנה והמרגשת (נראה לי שקצת הבהלתי חלק מהאנשים בפוסט הזה..)
נזרק לחלל המשותף זיקוק. הזיקוק הזה יכול להיתקל בהתנגדות או בבוז, שיורידו,
או אולי בזיקוק נגדי ותחרות. מי מוכשר יותר, מוערך יותר על ידי עצמו, חזק. מכאן זה הופך למשחק,
עם מודעות גבוהה לנאמר, קרב חרבות
אני חושב שאני יודע על מה את חושבת...
זה רף גבוה, רמת הזיקוק הזו, מקווה שתשיגי אותה.
בחרתי להדגיש את מה שלא רצית לכתוב עליו,
מכירה את התמונות האלה בטלוויזייה, של מטוסי חיל האויר
שנעים בשמיים במשימה וכל כמה שניות הם משחררים מן זיקוק שכזה,
שכל מטרתו להסיט מהם טילים...?
אז זהו, שכבר שנים, אני מסתובב כך.
כאילו כל מה שאני מצפה לו הוא רק "שכוחותינו יחזרו הביתה בשלום..."
(אולי זה הגיל, או מליון טילים שכבר חטפתי).
בני
כייף שנכנסת לבקר מדונה...
צריך מזה קצת יותר, לפנות הצידה את הרעשים ולהזכר באמצע שלנו שמחזיק אותנו..
רגשות מחשבות כוונות מעשים
יפה כתבת, שרון יקירה. גם אני כמוך, מרגישה לעיתים את התפילה הפנימית הזו, לשקט... שקט ממחשבות. עם השנים, אני מצליחה לפעמים (זה קורה לי במיוחד לפני שנרדמת) להביא את עצמי לתדר נקי יותר מתהיות קיומיות ומאינספור מטלות החיים. בדרך כלל זה מצליח דווקא כשאני מחליטה לעזוב כל מחשבה גדולה או מציקה, ולהתמקד בשחזור של משהו קטן, סתמי, לא חשוב ולא נוגע לי אישית. נגיד, סרט שראיתי מזמן ואהבתי, משהו מנחם ונעים. סוג של מדיטציה אישית...
(: גם בי המשפט עורר חיוך, הערב אני במצברוח שכזה, כתבתי מהר, כי מחר...יכול להיות אחר (:
תודה שבאת ולך לישון כבר, סוף היום.....
מחשבות ברומו של עולם הבאת לנו כאן, שרון.
על מהות החיים, מהות החברות, מהות הילדות...
אבל אני, שעייפתי עד מאד היום וראשי פסק מלתפקד -
מה שבאמת תפס אותי הוא משפט הפתיחה שלך לפוסט:
התעוררו בי מחשבות על כך שאני חושבת יותר מידי
משפט גדול.
מעניין מה דקארט היה אומר עליו.
אולי משהו בסגנון:
אני חושב על כך שאני חושב, משמע אני חושב שאני קיים...