| ביום ראשון קם אמיר וייסברג, רווק תל אביבי בשלהי שנות העשרים לחייו, שלה מתוך הערימה שעל הכיסא חולצה אקראית וזוג אקראי של מכנסיים, והתכוון להתארגן ולצאת, כבכל יום, אל חברת ההיי-טק שבה הוא מרוויח את לחמו, חמאתו, יינו וחסילוניו. אלא שאז נתקף כאב חד בשיפולי בטנו ונאלץ לרוץ בבהילות אל בית הכיסא. רבע שעה לאחר מכן, בעודו מאשים את הפשטידה הבאה בימים שהתארחה זה מכבר במקרר שלו וממנה אכל אמש, התניע את מכוניתו, בדק את מצב התנועה ויצא לדרכו לעבודה. אלא שעוד בטרם עלה על הכביש המהיר, חש שנית בכאב החד. אמיר וייסברג פנה פניית פרסה וחזר לביתו. טוב שכך עשה כי כאשר, מספר שעות אחר כך, החליט למדוד את חומו, עיניו הפוזלות אל המסך הקטן בעוד המדחום בפיו צפו במספרים מטפסים מעל ל-37, וכעבור שניות ספורות גם מעל ל-38. אמיר וייסברג נח בביתו, צפה בסדרות האהובות עליו, התחיל לקרא ספר, השתעמם והתחיל לקרא ספר נוסף, אך בעיקר התכרבל בשמיכתו וישן לפרקים. מדי פעם הכין לעצמו תה בלימון ודבש. נראה שטיפל בעצמו כפי שצריך, כיוון שכבר בערב היום השני חש שיפור ניכר בהרגשתו, ולקראת צהרי היום השלישי זכר המחלה בא לידי ביטוי רק בכאב ראש עמום ותחושת חולשה קלה. בערב חש בריא כרגיל, ונראה כי חלפה העננה ואפשר לשוב אל שגרת החיים. אולם קודם לכן ישנה רק נקודה אחת אחרונה שיש לפסוק לגביה: הרופאה שאליה פנה במחלתו רשמה לאמיר אישור על ארבעה ימי מחלה, ואילו הוא הזדקק רק לשלושה על מנת להבריא קליל. מה יעשה למחרת? ישאר בבית למרות שאינו חולה, או ילך לעבודה למרות שאינו מוכרח? אשאר בבית, פוסק אמיר בהפוגה קצרה ממשחק מחשב. הרי רק הבראתי, ואיך אדע שמחר אמשיך להרגיש טוב? אולי שוב יעלה החום? אולי שוב אאלץ לרוץ לשירותים אחת לשעה? ואולי אלך לעבודה? מעלה אופציה אחרת בעודו מקשקש ביצה לארוחת הערב. הרי בסך הכל נדבקתי בוירוס קל, שום דבר רציני, לא מחלה שמצדיקה ארבעה ימי התבטלות בבית. הרי אני כבר בריא כמו שור. מאז הבוקר לא נתגלה שום סימפטום של המחלה. בעצם, אשאר בבית, מניד את ראשו בהחלטיות כאשר החתיכה המקושקשת האחרונה מסיימת את דרכה במורד הגרון. נכון, אני כבר בריא, אבל לבזבז יום חופש שככה קיבלתי במתנה? מי יודע אם אני חולה או לא? מי יבדוק? יום המחלה כבר חתום. אשב בבית, אנגן קצת בפסנתר, כפי שמזמן תכננתי לחזור לעשות. אסיים את הספר. אשלים את הצפיה בסרטים המועמדים לאוסקר האחרון, הרי נשאר לי רק סרט אחד. כל יום חופש הוא יקר לי ואני תמיד דואג שאסיים את ימי החופש שלי ויחסרו לי ימים דווקא כשאהיה צריך. והנה, ככה נופל עלי, אפשר לומר כמעט מהשמים, יום חופש נוסף, ואני - לא אנצל אותו? אלך לעבודה? כמו איזה פראייר? וממתי, בעצם, שואל את עצמו בעת שטיפת הצלחת, אני כל כך מפחד לצאת פראייר? מה, אני מסוג האנשים האלה שעושים או לא עושים משהו רק כדי לא לצאת פראיירים? אם לא אלך לעבודה, זה אומר שאני בן אדם לא רציני. בן אדם רציני הולך לעבודה כשאינו חולה, ובן אדם רציני לא מפחד לצאת פראייר, כמו איזה ישראלי אהבל. אני אלך לעבודה כמו ילד גדול. עם התובנה הזו אמיר מסיים לשטוף כלים והולך להתעדכן קצת בחדשות, אך לפתע נמשך אל ארון התרופות ומוציא ממנו את המדחום, רק על מנת לוודא, באופן ברור ובטוח, שאכן אין לו חום. שכן אולי, במקרה, בזמן ההתלבטות המתוארת לעיל, התעצבן חומו והחליט לעלות בכל זאת, סתם כך כדי להכעיס. ובעצם מה פתאום להכעיס? כדי לעזור. הרי אם עלה החום ודאי שאי אפשר ללכת למחרת לעבודה, ונפתרה כל הדילמה. איזו דילמה? הרי כבר פתרתי את הדילמה. אני הולך לעבודה וזהו. אני הולך לעבודה, כי אני בן אדם אמין. בן אדם רציני. אמין ורציני ואחראי ומשקיע. ואם היה עולה עוד קצת החום, אפילו מעט מעל 37, זה היה עניין אחר. אז הייתי נשאר בבית ודווקא בשמחה רבה. אבל המדחום מצביע על חום רגיל לחלוטין. ככה להבריז? בלי שום הצדקה? אמנם אני עובד בחברה שהבירוקרטיה שולטת בה, חברה שלא תוותר לי ולו על שעת עבודה אחת, ולי יש ביד הזדמנות חוקית למהדרין לבלות יום שלם בבית בלי דין וחשבון לאף אחד. אבל לא אעשה זאת. למה? כי אני פראייר, זה למה. פראייר מארץ הפראיירים, וגם אידיוט. ודי אפס באופן כללי. אפס שמתרפס בפני הבוסים שלו, אידיוט שלא יודע לראות הזדמנות ולנצל אותה. אני הולך לעבודה כי אני פראייר ואפס ואידיוט. אז לא אלך. לא אלך כי אני לא חייב שום דבר לאף אחד ואני אעשה מה שבראש שלי. אשאר בבית ואמשיך לשחק במשחק המחשב שלי. אשב בבית ויהיה לי כיף וסבבה. כי זה לא שאני לא אוהב את העבודה. נחמד לי בעבודה, ודווקא עכשיו יש כמה משימות מעניינות. אבל יותר נחמד להשאר בבית. אולי סתם מתוך עצלות. כן, עצלות זו המילה. בעצם אני סתם עצלן. עצלן ובכיין. עצלן שלא מספיק לו שהוא ישב עכשיו שלושה ימים בבית ולא עשה כלום, הוא רוצה עוד יום כזה, ובכיין שרץ כל דקה למדוד חום אחרי שבקושי יום וחצי היה לו בקושי 38. אין מה לעשות, אם אני אשאר בבית זה יוכיח סופית שאני עצלן ובכיין ובטלן ולא ייצא ממני שום דבר בחיים. כל האפשרויות על הפנים, אה? ויש לי רק עד מחר בבוקר להחליט. איך בכלל אפשר לקבל החלטה נורמלית במצב כזה? והכל בגלל איזה וירוס אידיוטי, אפילו אין לי מחלה אמיתית. אמדוד שוב את החום. רוב הסיכויים שלא השתנה בשעה האחרונה, אבל לא יזיק לבדוק. לו רק היה עולה קצת. או אישור המחלה. לו רק היה תקף רק לשלושה ימים... בעצם הכל אשמת הרופאה הבת זונה הזאת. ישר קלטתי עליה שהיא לא יודעת כלום מהחיים שלה. מה היא נותנת לי ארבעה ימים חופש על וירוס מסכן? מה היא מכניסה אותי למלכודת הזאת? יושבת לה כמו פרימדונה וחותמת על דפים. בוא נראה אותה בוחרת אם עדיף לה להיות פראיירית מטומטמת או בטלנית שלא שווה שום דבר? בוא נראה אותה מחליטה ככה לפני השינה איזה סוג של אפס היא מעדיפה להיות?
|