אמא שלי אמרה שהתחלתי לדבר מעט מאוחר, שהמילה הראשונה שלי הייתה "בובי", ושכבר בהתחלה היה ברור שאני מגמגם.

הגימגום שלי היה חריף, חזק, בולט. ממש לא יכולתי להוציא משפט רצוף ללא הפסקות.
קשה להסביר למי שלא גימגם - את משמעות הדבר.

תקופת בית הספר היסודי. למזלי, לא נפגעתי מבחינה חברתית, והייתי מאוד מקובל ואהוד, מוקף בחברים וידידים, בדר"כ נבחרתי לוועד הכיתה, בימינו זו הייתה ראייה חשובה, ופעם נבחרתי אפילו ליושב הראש... אבל די אם אגיד שמעולם (מעולם) לא העזתי לדבר לפני הכיתה, ואין ספק שאחת הסיבות שאף פעם (או כמעט אף פעם) לא הכנתי שיעורי בית בתקופת בית הספר היסודי - הייתה קודם כל כדי למנוע מצב שאתבקש להקריא אותם לפני הכיתה. כך עברה תקופת בית הספר היסודי שלי, בבית הספר "בית הילד" בירושלים. אף פעם לא השתתפתי בהצגה, אף פעם לא הקראתי בטקס, אבל כשהייתי עם חבריי, בהפסקות ובשכונה, לא הייתה לי בעיה להתבטא, וכולם היו מאוד סבלניים אליי. אני חושב שהיחידים שאיבדו מדי פעם את הסבלנות, והיו אומרים לי "נו, נו כבר", היו דווקא הוריי, אבל איני אומר זאת כדי לבוא איתם חשבון, הם אהבו וכיבדו אותי.

אני חושב שאת כל פרץ המילים שמנעתי מעצמי להוציא בע"פ - השלמתי ע"י ספיגה עצומה של ספרים. קראתי המון, ממש המון. לא אתיימר לומר שהייתה זו תמיד ספרות מסוגה עילית. הייתי מסוגל לקרוא עשרות פעמים את צ'יפופו בהולנד, כמדומני האחרון בסדרה, שוב ושוב את כל ספרי חסמבה, החמישיה הסודית ואת כל ספרי ז'ול וורן.

כשהייתי בן 12 פרצה מלחמת יום כיפור, ואחי גיורא נעלם. מספר שבועות לאחר מכן, נפטר גם בובי, הכלב השועלי הקטן שלנו.

בשנה השנייה להיעלמותו, נסענו, אמא אבא ואני, לקנדה. אבא לקח שנת שבתון כדי להתרחק מכל המבקרים בביתנו, והיו גם מחשבות שאולי משם, מחו"ל, יהיה קל יותר להמשיך את החקירה ולערב גורמים זרים, כמו את הצלב האדום, דיפלומטים וכו'.
לקראת סוף שהותנו בטורונטו, באמצע חודש יוני של שנת 1975, הופיע הנספח הצבאי בביתנו והודיע כי זוהתה גופה, באמצעי הזיהוי של אז - טרום ימי ה DNA - כגופתו של גיורא, ונקראנו לישראל ללוויה. מספר שבועות מאוחר יותר חזרנו סופית לישראל, לדירתנו הצנועה ברחוב הפלמ"ח בירושלים, והתחלתי ללמוד בכיתה ט' בגימנסיה העברית.

ובנקודה זו חל המפנה ששינה את חיי. אני זוכר את היום ההוא כמו היום. חזרתי לא מזמן מבית הספר, וכהרגלי הייתי שרוע במיטה, קורא ספר. ואז, אני זוכר את עצמי, כך פתאום ולפתע, מהרהר בסוגיה הבאה: כיצד זה יתכן שכאשר אני קורא, לעצמי בתוך הלב, אינני מגמגם? איך זה קורה שמעולם לא גימגמתי במחשבותיי? ואז עשיתי ניסוי: התחלתי לקרוא בלחישה. וגם אז, להפתעתי הגמורה, לא גימגמתי! ומה יהיה אם אגביר מעט את קולי? ושוב, אני נדהם לגלות שהגימגום לא משפיע עליי כשאני קורא לבד בחדרי. ואז, אני זוכר את עצמי היטב, נעמדתי במרכז החדר הקטן, ספר הרפתקאות כלשהו בידי, ואני מתחיל לקרוא בקול רם ומופתע מכל משפט נוסף שהצלחתי לקרוא ללא קטיעות. ואז גיליתי דבר נוסף, אולי הגילוי המשמעותי ביותר של חיי: שמתי לב, שאם אני מרגיש שאני עומד להיתקע ולגמגם, הרי שדיבור איטי ועצירה מלאכותית רגע לפני הגימגום - פותרת את הבעיה, ומאפשרת לי להמשיך ולדבר ככל האדם.
אני זוכר את הדרמטיות שבגילוי. אני זוכר את עצמי מחזיר באיטיות את הספר אל מדף הספרים, ואומר לעצמי: "גילי, מעכשיו - אתה פותח את דלת החדר ויוצא אל העולם ומחליט שככה אתה מדבר". בשקט, באיטיות, בביטחון.
וכך היה! תוך מספר שבועות הפסקתי לגמגם. פתאום גם התחלתי לדבר בכיתה. בעיקר דברי שטות וצחוק, אבל גם כמה דברי טעם. והתחלתי להכין שיעורים. לפעמים.
תוך כדי לימודיי באוניברסיטה הייתי מורה לקולנוע במספר בתי ספר בת"א, ומצאתי את עצמי מדבר בשטף וביטחון מול התלמידים. באוניברסיטה הייתי עוזר הוראה והעברתי קורס בפני סטודנטים במשך שלושה סמסטרים - שוב, בביטחון ובשטף. כיף. מי היה מאמין.

לפני כמעט שנה הגשמתי את חלום חיי - יצירת סרט תיעודי בשם "גחליליות", שמספר את סיפורו של גיורא אחי ואת סיפורי שלי השזור בו, סרט עליו עמלתי במשך שנים רבות, יחד עם אשתי איריס, ואשר איתו אני מסתובב בהקרנות במקומות שונים. וגם כאן, בתום ההקרנה, אני מנהל שיחה ודיון, ואף אחד לא יכול להאמין שפעם גמגמתי.

מספר חודשים לפני תום העריכה, חשבתי לעצמי, שכמה סמלית, אירונית וטראגית היא העובדה שהתחלתי באמת לחיות - רק לאחר קבורתו של גיורא.

זה הפוסט הראשון שלי. האמת היא שכבר מספר שבועות אני מתכנן לכתוב אותו, ואני לא יודע כמה יבואו אחריו. אני עדיין לא בתקופה שאוכל להתמסר ולהתחייב, זו תקופת ביניים מורכבת עבורי, אבל אני מקווה שמדי פעם אכתוב כאן משהו אמיתי, מהלב.

אני מבקש להקדיש את הפוסט הזה לדן ולבר היקר והאהוב, שלפני מספר שעות התבשרתי על מותו הפתאומי.

לילה טוב.