מאז חטא העגל, בני ישראל התחילו להתעלות בהתמדה, עד לשפל של "ויהיה העם כמתאוננים רע באוזני ה'" (במדבר יא/א). ולמה שפל? שמא לא היינו עדים כבר לתלונות העם? אלא שכאן לא מדובר בתלונה אלא בקיטור והתמרמרות. "והיו כמתאוננים", אומר הרש"ר הירש: "הם ראו את עצמם כאילו מתו כבר ונהגו, כביכול, אבלות על עצמם. ענן ה' עליהם, ארון ברית ה' לפניהם... הקשר היחידבמינו עם ה'... התפקיד האלוקי שהלכו לקראתו – כל זה לא היה שווה להם ולא נראה להם תמורה הולמת: הם לא הרגישו שזכו בחיים נעלים יותר מלאי אושר ושובע שמחות, אלא הם ראו את עצמם כנתונים בארון מתים והתאבלו על עצמם". וכלזה על מה? על תאוות הבשר. שהרי אוכל לשבוע לא היה חסר להם. קבלו מן מהשמים. בשר ושוםוקישוא כן היה חסר.

מדברי הרב הירש ניתן ללמוד שהדרגה הרוחנית של האדם ותפיסת ייעודו אינן מושגות כשמקורם חיצוני בלבד, אלא על האדם להתאמץ, להיות פעיל, להעלות בדרגת על ידי הנהגותיו.

איך נוכל להבין את ההבדל הניכר בין תגובתו של ה' כאן לתגובתול תלונות הקודמות בספר שמות? בני ישראל לא היו "לקוחות קלים", ואפילו  אחרי הניסים והפלאים שראו בעשרת המכות וקריעת הים, הם מתלוננים "וילכו שלשתימים במדבר, ולא מצאו מים... וילונו העם על משה לאמר מה נשתה?" זה עתה ראו את הים נבקע והם לא סומכים על כך שה' ייתן מי שתיה?!  ה' מבין אותם ונותן מים. "ויצעק אלה' ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים" (שמות ט"ו/כב-כו). ושוב,30 יום לאחר יציאת מצרים, מתלוננים כי אין להם אוכל: "... וילונו...ויאמרו אלהם בניישראל, מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו בלחם לשבע: כיהוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב".(שמות טז/א-ג). א-לוהים מיד מספק המן.  ולאחרמכן מתלוננים שוב "... ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בניואת מקני בצמא...הנני עומד לפניך שם על הצור ... ויצאוממנו מים ושתה העם..." [שמות יז/א-ז]. 

 כשנהלאחר האירועים המתוארים בספר שמות תגובת ה' משתנה: "ויהיהעם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה: ויצעקהעם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש..." (במדבר יא/ג). ה' מביע כעס. העם למרותשראה את האש ואת השקטתו עומד בתלונתו. להיות עדים לנוכחותו של ה' לא מספיקה כדילהרגיעם: "...התאוו תאוה וישבו ויבכו... ויאמרו מי יאכלנו בשר׃ זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם אתהקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים׃ ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המןעינינו" (יא/ה-ו). הם לא צמאים, "נפשנויבשה", נמאס לנו מהמן. אנו רוצים גם ליהנות. איך נהפכת פתאום ארץ העבדות לארץהשפע? או שמא כשאנשים עם בטן שבעה אינם רגישים שוב לעבדות? התלונות אינן עוד עללחם ומים, אלא על התפריט המשעמם. משה המבין היטב את העניין מתלונן אף הוא בפני ה'על מר גורלו שהרי ברור לו שזו מזימה שלא ניתנת להגשמה. "מאין לי בשר לתת לכלהעם הזה".(במדבר יא/יג)

נראהשמשה מבין ש"מפני שביקשו משהו מיותר שאפשר להתקיים בלעדיו, לא יוכלו לצפות...שה' יעשה את רצונם בדרך נס" (הרש"ר הירש על הפסוק).

לאחר שמשה שופך את ליבו בפני ה' ונואש לגמרי מתפקידו "...הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (במדבר יא/טו),מגיב ה' תגובה יוצאת דופן  "...אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם...והתיצבו שם עמך׃  וירדתיודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשאאתה לבדך..." (במדבר יא/טז-כג)

ואחריזה שולח ה' את השליו "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים"(במדבר יא/לא-לד). וטרם סיימו לאכל הם מוכים ע"יה'. נראה שה' מאוכזב מאוד, שהרי לאחר שהעם קיבל תורה אפשר היה לצפות להתנהגות אחרת. אכן האנשים צריכים לחיות, צריכים לחם ומים, אבל האם הם צריכים דווקא בשר?   

השעה הגיעה למנות 70 זקנים שיחולקו עם משה את ההנהגה. "ועל פי זה נראה שיש קשרהדוק בין מינוי הזקנים האלה לבין טיב המאורע שלאחריו. כי היה זה מאורע שאף משה לאהיה יכול לחזות אותו מראש ... וכך תובן העובדה שמינוי הזקנים קדם למאורע, שכל עצמולא בא אלא לסיפוק צרכי הרגע" (הרש"ר הירש שם). כשיבואו הימים שזקני ישראל הצטרכו להלחם על קיוםדבר ה' אז "יביטו לאותה שעה ראשונה של מינוי הזקנים הראשונים ממנה ישאבו אתהביטחון שהכל תלוי רק בטיב בשורתם: אם דבר ה' בפיהם אמת, יוכלו לבטוח בהשגחתו הנעלמת..." 

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

025337398  0507830151