כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יין. אוכל. תרבות.

    יצירות, חושים ואנשים

    ארכיון

    Music Angels - האם וירטואוזיות גובה מחיר?

    4 תגובות   יום חמישי, 27/5/10, 11:02

      אתמול, 26.5.10 הלכתי להאזין לקונצרט במסגרת קרן מלאכי הרצליה, Music angels, אשר בראשה עומד המנצח עמוס טלמון המשמש גם המנהל המוסיקלי. הקרן הוקמה לעידוד המוסיקה ומוסיקאים צעירים בישראל, ומקיימת זו העונה החמישית סדרת קונצטרים, הסדרה הסימפונית הגדולה, בהיכל אומנויות הבמה בהרצליה.

    הקרן מארחת תזמורות מהשורה הראשונה בארץ, כמו גם מנצחים אורחים.

    אתמול הופיעה בהיכל התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור, שהפליאה לנגן תחת שרביטו של המאסטרו עמוס טלמון, המלהיב והמהנה. בתכנית (בין השאר): הקונצרטו ברה מז'ור לכינור ולתזמורת אופוס 61 של בטהובן . הסולן: הכנר הצ'כי פבל שפורצל.

    פבל שפורצל היה ילד פלא, והפלא לא עזבו.

    הוא החל את לימודי הכינור בגיל חמש, למד אצל טובי המורים בארה"ב, בהם דורותי דה-לי ויצחק פרלמן ובמיטב בתי הספר למוסיקה בהם ג'וליארד. הוא כבר הספיק לנגן עם תזמורות רבות בעולם ולהזמנתו של עמוס טלמון הגיע להופיע כאן.

    פבל שפורצל מנגן בכינור כחול. הסיבה לכך, לדבריו, היא למשוך צעירים להגיע לאולמות הקונצרטים ולהאזין למוסיקה קלאסית. ללהוכיח לצעירים שהמוסיקה הקלאסית אינה כה רצינית. גם הבגדים שהוא נוהג ללבוש בקונצרטים משדרים זאת. וכך, באחד הקונצרטים, הוא סיפר, הופיע במכנסיים בצבע סגול עז ובנעליים ירוקות.

    (מתוך כבוד למאסטרו טלמון, יש להניח, הוא הופיע אתמול במכנסיים וחולצה שחורים ווסט לבן).

    הכינור שהוא מנגן עליו הוא כינור שנבנה עבורו בידי בונה הכינורות הטוב ביותר בצ'כיה ופבל שפורצל סיפר לנו, הכינור שלו טוב מסטרדיבריוס. פאטריוטיזם במלוא הדרו.

    פבל שפורצל הוא נגן וירטואוז. על כך אין חולק. הוא מפיק קשת כה רחבה של צלילים מן הכינור שלו, שלרגע נדמה שאפילו הכינור אינו ידע שניתן להפיק ממנו צלילים כאלה. הוא מלהטט במוסיקה. יוצר בה גוונים ותתי גוונים בכל תו, בכל סולם, בכל אוקטבה ובכל תיבה בצורה מרתקת ומדהימה. חוץ מאשר לכופף את הכינור ממש, הוא עושה עם הכינור הכל.

    תאמרו אם כן, ובצדק, אם ההתלהבות כל כך גדולה על מה ולמה כל הסיפור הזה?

    אז זהו, שתוך כדי האזנה לביצוע הקונצ'רטו היפה הזה של בטהובן על ידי התזמורת והכנר הסולן, הרגשתי שבטהובן קצת הלך לאיבוד.

    הכנר, וירטואוז מאין כמוהו, גאון, עילוי, you name it' העיד על עצמו שהוא בחור רגיש, אך בנגינתו הגיש ביצוע טכני מאוד, ובכך היצירה איבדה מעט מיופיה ו"הנשמה" שלה הלכה קצת לאיבוד.

    האם זה המחיר שגובה וירטואוזיות או שזה היה נכון רק לגבי ביצוע ספציפי זה?

    האם מישהו שמע את היצירה הזאת בנגינתו של פבל שפורצל? מה דעתכם?

    ובכלל, מעניין אותי לשמוע מה שוחרי מוסיקה אחרים חושבים על הנושא: האם וירטואוזיות גובה מחיר?

    יש להוסיף כי שני הדרנים נתן הכנר. אחד מהם היה קפריציו של פאגאניני. בביצוע זה הביא שפורצל את הוירטואוזיות שלו לאסטרים ממש. פשוט אין מילים לתאר. המילה 'מדהים' אינה מתארת ולו את אפס קצהו של מה שהאיש הצעיר והמוכשר הזה הפליא לעשות עם הכינור הכחול.

    בראבו!


    הערה: בקונצרט נוגנה גם הפתיחה לאופרה הפחות מוכרת של ורדי Vesperi Siciliani ערביות סיציליאניות, ואני ממליצה לכל אוהב מוסיקה לחפש ולהקשיב למספר דקות של קסם כפי שורדי יודע להרעיף על מאזיניו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/5/10 10:40:


      להבנתי הדלה, יהיה קשה לקבוע מסקנה לכאן או לכאן מקונצרט אחד. השאלה היא אם אמנם מחיר הוירטואוזיות משולם בביצוע חסר "נשמה" אך עתיר בטכניקה המפגינה שליטה מוחלטת בכלי שבו מדובר. נראה לי כי המענה ייגזר מהיכרות לעומק עם המבצע (לפחות במימד של ביצועי יצירות אחרות על ידיו) והן עם ביצועיהם של "מתחריו". ככלל, דעתי היא שהוירטואוזיות אמורה להוביל את המבצע למחוזות אחרים, בהם מופגנת הנשמה היתירה שבו, שהיא אחד מיסודות הוירטואוזיות. במילים אחרות: הוירטואוזיות והביצוע הטכני אמורים להיות "צהובים" זה לזה. הכרת הכלי על כל תג ותג שבו, היא השער לוירטואוזיות אך הדברים אינם נעצרים בשער.רבים וטובים מבין כשרונות העל אינם מבצעים טכניים. הוירטואוז אמור למזג בנגינתו הן את שליטתו ללא מיצרים בכלי והן את הנשמה היתירה שבו, גם כפרשן של הטקסט המוזיקלי.

      להלן תגובה שקבלתי במייל:

      "השאלה של וירטואוזיות vs רגש העסיקה גם אותי בעבר.
      התשובות אליהן הגעתי הן:
      1. וירטואוזיות שבאה ללא רגש - לא עושה לי את זה, לפעמים זה אפילו מיגע.
      2. יש מקרים של וירטואוזים שמנגנים ברגש, אבל הם די נדירים.
      (כשחושבים על זה, הסיבה היא מאוד פשוטה - המוח עסוק בלהפעיל מכונת יריה, והנגן אמור לשלוט בה, זה לא פשוט)
      3 ויטואוזיות הוא עוד כלי בארגז הכלים של הנגן. הוא צריך להשתמש בו במינונים ובמקומות הנכונים. 
      4. גם הקיצוניות השניה, של "רגש מוגזם" (האטות כשלא צריך, ויבראטו מוגזם וכו') לא עושה חסד עם המוסיקה."  

       

        27/5/10 11:53:

      The question of virtuosity vs musicality is an ever lasting one. I strongly felt in yesterday's concert that Pavel Sporcl is a rare of culmination of both brilliant technique coupled with great  musicianship and good taste.

      The Beethoven violin concerto has clear characteristics of a serious symphony rather than a concerto for a solo instrument: In that context, I felt that Mr. Sporcl displayed a the right moderation between brilliance and spirit : His second movement was a fine reflection of that. 

        27/5/10 11:41: