הנה מחר כבר סוף השבוע. היה לי שבוע אינטנסיבי בעבודה וחזרתי מאוחר. חשבתי שאין לי מה לעשות ובסוף מצאתי את עצמי בקושי נושמת מרוב עומס. באחד הערבים תירגלתי נשימות עם מכרה ואז נוכחתי לדעת כמה אני לא נושמת כמו שצריך. אתמול היית לי תחושה טובה, הספקתי כל כך הרבה דברים והכל זרם. היום לעומת זאת הכל היה כבד. אנשים היו כועסים מסביב וכמה שלא עניתי ולא הגבתי מכל מקום חטפתי ריקושטים. בכל אופן לא אוכל יותר לדעת יותר על ילדיי דבר- הם מחקו אותי תרתי משמע. היום אני לבד, קשר מרוחק עם אבי ומסובך עם אחיותיי. אולי אני זאת הבעיה, אבל בעבודה אני מסתדרת עם 99 אחוז מהאנשים ושם אני פוגשת יום יום מאות אנשים. הבעיה עם קרובי המשפחה. בכל אופן משהו בי פגום אני לא מועילה לאף אחד ובטח לא לעצמי? מדוע קיומי נחוץ? אני שוב שבורה. כמה פעמים אפשר להישבר לרסיסים ולהדביק מחדש תמיד משהו נשאר מאחור וחלק בי חסר אולי כך אעלם לבסוף לאיטי קשה לאחות את הרסיסים ששבורים כל כך הרבה פעמים. הגרון חנוק והתודעה מלאה באימה נמאס לי להישבר כל כך הרבה פעמים יבוא יום ולא אוכל לחבר שום חלק שבי אני לא יודעת מה יהיה אבל אני זקוקה לנס וניסים הרי אין אז אני מבינה שגורלי נחתם לעזעזל מילדות אני שואלת מה אני עושה פה ועדיין יש לי אותה שאלה בלי תשובה.
|