שבוע קשה במיוחד הפך אותי לבלונדינית, ככה בדרך.. בדיוק שעה ועוד טיפה לפני שאני אוספת ילדים , שתים וחצי דקות אחרי שסיימתי לארוז כלי עבודה לרכב , דקה מהמקום שבו אני עובדת ובדיוק בדרך הביתה יש מספרה ויש שם ספר שכבר 10 שנים מתחנן שאתן לו לסדר לי את השיער. למה? כי פעם הייתי אצלו בבית ועזרתי לו לפתור בעיה תיכנונית שהעיקה על ליבו. אז נכנסתי להגיד לו שלום, והוא הביט בי במבט שרק ספר יודע להביט בו ואני אמרתי לו : "יש לך 70 דקות יקירי, להפוך אותי ליפיפיית על בלונדינתיה" אז הוא הסביר לאלו שהיו בתור שזה דחוף נורא ואין ברירה, ומי מתווכח בכלל עם פועלת בניין אחרי יום עבודה? עם מכנסיים מכוסות בכתמי צבע וידיים מצופות בשאריות של טיח טרי במספרה של אזור הפרברים זה ניראה היה כמו מבצע להצלת האומה להעניק לי זכות ראשונים. שלושה אנשים התקינו לי מדפי אלומיניום על הראש, מרחו חומרים שיש להם ריח שאפילו לפתיחת סתימות הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש.. אבל זהוא.. הייתי בתוך הסיפור והתחיל דיון ארוך על איזה תספורת יעשו לי אחרי, והנה כבר כל המספרה שותפה לפרויקט שיקום האישה . 60 דקות אחרי, אני קופצת מהכסא ומכריזה על 10 דקות שנותרו לתספורת. וכל משפחתי החדשה, שהרי אחרי 60 דקות בציפוי אלומיניום נהיינו כולן כבר חברות נפש ממתינות בקוצר רוח לראות איך אצא כבלונדינית מהשורה.. 70 דקות אחרי אני מנפנפת בשערי הזהוב שחתוך מדרגות, מחייכת כמו שמזמן כבר לא חייכתי ונוסעת לאסוף את הילדים. הצעיר בבני מביט ופורץ בבכי קורע לב, לא עוזר כלום, לא מצליחה להרגיע אותו, הוא רוצה את אמא שלו מקודם חזרה. ביתי בת ה-9 עושה פרצוף של חוסר שביעות רצון מובהק, ושואלת ככה פשוט בשביל לדעת... "אמא, מתי זה יורד הדבר הזה?" ובכורי לפני שנירדם, אחרי (שאמר שזה די נחמד בעיניו) שואל "אמא.. זה אומר שמעכשיו את גם פרחה?" טוב נו.. על זה הוא חטף התקפת דיגדוגים איומה ואז הם הלכו לישון. ואני בצהוב מדרגות, אמא לשלושה שיצתרכו ללמוד שכשאישה ואפילו האמא שלהם כשרע לי... אני הולכת לספר!
|