בגיל שלושים ושתיים הייתי במיטבי. עברתי את המסלול הרגיל של בוגר יחידה מובחרת של הצנחנים,   שירות  קצר בצבע קבע, טיול של שנה בדרום אמריקה, לימודי ראיית חשבון באוניברסיטת תל-אביב, הקמת חברה ליבוא מסכי פלזמה ואל סי די  שהרווחים ממנה אפשרו לי לעשות את מה שאהבתי לעשות יותר מכל, ספורט אתגרי.

קפצתי בנג'י מעל גשרים לתהום של 200 מטר, צללתי בחור הכחול בסיני, זינקתי מבניינים גבוהים ברחבי העולם עם מצנח, לפני שלוש שנים  מי שקפץ ממגדלי עזריאלי עם מצנח רחיפה זה היה אני, נחתתי על גג תחנת הרכבת ונעלמתי בעזרת אופנוע שחיכה לי. כדי להירגע מהלחץ בעבודה טסתי בשפיים על טרקטורון שמאחוריו חיברו לו פרופלור ובמקום כנפיים התנשא מעליו מצנח רחיפה.

כל יום שישי נפגשנו כמה משוגעים לדבר בשש בבוקר כקילומטר דרומית לווינגייט. היה לנו מקום חניה לרכבי השטח שלנו שם פרקנו את הטרקטורונים. חצי שעה של הרכבה ובדיקה לפני הטיסה שכללה את: שלמות הרוטור, הזזת הגאים, בדיקת ברגים וחיזוקים, יציבות מגן הרוטור, אויר בצמיגים, שלמות השלדה ובדיקת החופה. כשסיימתי חבשתי קסדה, משקפי רוח ומכשיר קשר ותוך חמש דקות הייתי באוויר.

בשבע בבוקר מילאו את השמיים טרקטורונים מעופפים ומצנחי רחיפה.

אתם לא יודעים כמה מדהים זה לטוס עם טרקטורון בגובה של שישים עד 100 מטר מעל הקרקע. המנוע רוטט 20 סנטימטר מאחור, הרוח מכה בפנים, ואתה אפוף ריגוש. בלוטת יותרת הכליה מפרישה כמויות של אדרנלין לתוך הדם הגורם לך להרגיש חי כפי שמעולם לא חשת כשהיית על האדמה. ההרגשה הזו ממכרת, ואותה אתה מחפש בכול פעם מחדש כשאתה  עושה ספורט אתגרי.

המשכתי בטיסה לכיוון הים, מגובה של שמונים מטרים היקום נחצה לשניים קדימה ולמעלה כחול עמוק של ים ושמיים מאחור ולמטה ירוק וחום של היבשה. תוך כדי שאני מתענג מהנוף שמעתי קול  צליפה. פתאומי. משום מקום נקרעו שני מיתרים שמאליים שחיברו את החופה לטרקטורון שקיבל מייד הטיה חדה של כארבעים מעלות שמאלה. אבדתי את יכולת השליטה על הטיסה, הטרקטורון החל להסתחרר במעגלים ולאבד גובה במהירות, בשלווה שאפפה אותי שאלתי את עצמי אם זה הסוף, ואז פגענו בעוצמה בקרקע.

מצאתי את עצמי עומד ליד המסוק ומתבונן בגוף המתכת שהיה פעם הטרקטורון שלי כל הצד השמאלי שלו היה מעוות מהפגיעה בקרקע, הפרופלור היה שבור, מיכל הדלק סדוק וטפטף דלק אל תוך הקרקע החומה, מצנח הרחיפה הייה קרוע ובתוך תא הטייס יכולתי לזהות את עצמי יושב  עדיין מחובר למושב הטייס בחגורת הבטיחות, ראשי  שמוט לצד שמאל, יד שמאל ורגל שמאל מחוץ לכיסא, וללא תזוזה.

ראיתי אנשים רצים לעבר הטרקטורון. הם הוציאו אותי בזהירות והרחיקו את הגוף שלי מהטרקטורון שהחל לעלות באש, מרחוק ראיתי ניידת טיפול נמרץ מתקרבת עם אורות מהבהבים. "טובוס  "9 אמר הרופא לפרמדיק שכרע על הקרקע לצידו. הם החדירו לגרוני צינור הנשמה חיברו אינפוזיה לזרועי. יכולתי לראות על המוניטור שהלב שלי פועם במהירות של 150 פעימות לדקה. "כנראה שיש שטף דם פנימי" אמר הרופא לפרמדיק. "בוא ונטוס לבית החולים אולי אפשר להציל אותו".

כשאני מרחף מעל הגוף שלי השוכב באמבולנס ניסיתי לדבר עם הרופא, והפרמדיק, אבל הם לא שמעו אותי למרות שאני שמעתי כל מילה. זו הייתה תחושה מוזרה של נוכחות, של קיום בלי היכולת לתקשר.

בבית החולים הוכנס גופי  לחדר הניתוח כשאני נמצא לצידו ורואה כל מה שהמנתחים עושים לגופי ושומע כל מילה שהם אומרים.  אני מנסה לדבר, ושום קול לא יוצא, אני מבחין בזרם של מחשבות בתוך התודעה שלי ואני לומד להפנות אותם אל הרופאים המנתחים את גופי. "האם משהו שומע אותי"? אין תגובה, הגברתי את התדר "האם משהו שומע אותי?

 "הפסק לצעוק" שמעתי קול מאחורי, "אף אחד מהם לא מסוגל לשמוע אותך" בעזרת מחשבותיי הסתובבתי לאחור  ומולי עמדה  אחות חדר ניתוח לבושה מכף רגל ועד ראש בבגד חדר ניתוח ירוק, כפות רגליה עטופות בניילון, שיערה עטוף בכובע ירוק ומכוסה בניילון סטרילי על פיה מסנן אויר כחול מבד, יכולתי לראות רק את עיניה שהיו חשופות והם היו העיניים הירוקות היפות ביותר שראיתי כשהייתי בתוך גופי.

"תירגע" היא אמרה שוב במחשבותיה כששפתיה אינם נעות, "אתה לא מת, יש לך שלושה שברים ברגליים ושניים בצלעות היה לך שטף דם פנימי שעצרנו אותו וזעזוע מוח קשה. כתוצאה מהטראומה של הנפילה יצאת מגופך, זה קורה לכול מי שעובר טראומה פיזית, רוב האנשים לא זוכרים את  החוויה כי היא כל כך שונה מהמציאות הגשמית המוכרת להם שהם שוכחים אותה מייד כשהם מתעוררים". "חשוב שתהיה ליד הגוף שלך ולא תתרחק זה עוזר להחלמה" היא אמרה.

כשגלגלו אותי אחרי הניתוח לחדר טיפול נמרץ  גיליתי ששמה הוא אלונה. בקשתי ממנה שתבוא לבקר אותי מתי שהיא יכולה, אחרי הכול היא הייתה האדם היחידי שיכולתי לדבר איתו.

במשך שבועיים היא באה יום יום כשעה לפני המשמרת שלה לבקר אותי. כלפי חוץ הורי שישבו לצידי כל הזמן, ראו אחות צעירה ויפה בת עשרים ושמונה, הבודקת חולה חסר הכרה השוכב ללא תזוזה במיטה. אבל אנחנו ניהלנו שיחות ערות במימד שלמדתי מאלונה שקוראים לו טלפתיה. אחרי שבועיים של שיחות עם אלונה התאהבתי, הבעיה בטלפתיה זה שהכול גלוי למי שקורא מחשבות. כשאלונה קלטה את רגשותיי היא צחקה ואמרה לי בחיוך שחבל על הזמן כי כשאני אתעורר לא אזכור מזה דבר.

אחרי שלושה שבועות התעוררתי במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים בילינסון, ליד מיטתי ישבו הורי הדומעים משמחה. כשהתעוררתי זכרתי רק את רגע ההמראה וכלום מעבר לזה את שאר הפרטים מההתסקות סיפרו לי חברים שהיו שם. תהליך השיקום שלי ארך שישה חודשים לאט לאט חזרתי ללכת, שנה אחרי התאונה  חזרתי לתפקוד מלא  וחזרתי לטוס.

שנתיים אחרי התאונה התחלתי לחלום על שושן אדום, הפרח הופיע לי בחלום לילה אחרי לילה  בבירור, עשרה עלי כותרת אדומים העוטפים אחד את השני ומתנקזים לגבעול עם שלושה עלים ירוקים  מבלי שהצלחתי להבין מה המשמעות.

שלושה חודשים חלמתי את אותו החלום לילה אחרי לילה. לילה אחד חשתי דחף לצאת לפאב השכונתי ולשתות כוס של בירה לפני השינה. ישבתי שם לבד עם כוס של גולדסטאר ונעצתי עיניים בגבה של בחורה צעירה שישבה עם חולצה בעלת שסע עמוק בגב. חשתי משיכה עצומה אליה ולא העזתי לקום, אחרי דקה היא אספה את שערותיה לקוקו, כשהתבוננתי בכתפה החשופה וראיתי את השושנה מהחלום  אי אפשר היה לעצור אותי, נוריתי ממקומי כמו פגז מקנה של תותח, תמונות נשכחות  מבית החולים  החלו לעלות בהכרתי,  הי שמי אסף אמרתי לה, הי אני אלונה אמרה ואני שוב טבעתי בתוך העיניים הירוקות הכי יפות שראית בחיי........