אותו השיער היה לה,

סתור כזה כמו שאני זוכר.

ממש אותן עיניים, חמות שקדיות  צבועות במכחול....חום כהה,

ריסים ארוכים ומבט מבוייש

מושלך למטה.

כל-כך היית יכולה להיות.

אני זוכר אותה ממש כך.

אפילו העור הקטיפתי ממש דומה לשלה.

וכמעט ויכולתי להרגיש את הריח שבה, המגע של ידיה הקטנות,

נעצרתי לרגע.

 ובהיתי.

פשוט בהיתי.

כמה זה קרוב.

ממש כאילו את כאן, במרחק של נגיעה.

ועם זאת במרחק של מיליוני מחיצות.

אני יודע שזו לא את, אבל כל כך היית יכולה להיות.

אני נאלם ורק מתבונן ומנסה לשבריר של שנייה לדמיין-

שזו את,

שאת באה, שאת קרבה.

כל-כך היית יכולה להיות.

נוצר את הרגע ומתייחד איתו.

מחבק אותך הכי קרוב שאני יכול בתוכי.

ואחר כך מזיז את המבט שלי, ומטשטש את המחשבות, ועוצר את הדימיון-

כי אני יודע כמה זה יכול להוליך עמוק.

את כל כך דומה, כל כך היית יכולה להיות.

ולרגע היית קרובה.

לרגע.

אני נאלם.

והולך.