| בני-משפחתי יצאו אל הדשא בחצר לשאוף עוד מעט משלוות-השבת. פתאום, ללא שום התראה מוקדמת, הר-געש התפרץ בתוכי. גופי היה קטן מלהכיל את התופת. התקף-החרדה שיתק אותי. תוך זמן קצר מצאתי עצמי עטופה בזרועות אמי: "אני יודעת מה קורה לך. הנה תרופה שתרגיע". בלעתי את הגלולה הצהובה. ונרדמתי. התעוררתי למחרת. אמא אמרה שקבעה פגישה עם פסיכיאטר למחרתיים. הר-הגעש חזר לפעילות. גלולה צהובה קטנה השקיטה את הלבה. נרדמתי שוב. התעוררתי. הר-געש. גלולה צהובה, וכך הלאה, עד הפגישה עם הפסיכיאטר. הוא שאל אותי שאלות שפסיכיאטרים שואלים. רשם מרשם ל-3 תרופות, וקבע לי פגישה לשבוע הבא. המחשבה שאני ב"ידיים מוסמכות" נסכה בי תקווה שהתופעה תחלוף. אבל לתרופות שרשם המומחה לא הייתה שום השפעה עלי. חזרתי לתרופה של אמא: אסיוואל (ואליום) 5 מיליגרם. בפגישה השנייה הוא שאל שוב שאלות שפסיכיאטרים שואלים. לא מצאתי שום קשר בין שאלותיו לבין תחושותיי. לכן לא היה טעם להמשיך להיפגש איתו. הפחד מהתפרצות נוספת של הלבה הרותחת איים עלי. הגלולות הצהובות הגנו עלי מפני האימה, והפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי. מעת לעת בצבצה השאלה: מה קורה לך? מה פשר הלבה הרותחת המאיימת כל כך? קירות של פחד חסמו את התשובה שבקשה לצאת: הלבה היא שיגעון! הרצון להשתחרר מהסיוט האיץ בי שוב ושוב אל מרפאות השרינקים, מתחננת למצוא מזור לנפשי. הם היו שקועים בכורסאות-הידע, כאילו יש בכוחם לחולל נסים. כמהה הייתי לרכוש את הידע שלהם על-מנת לרפא את עצמי. קיוויתי לקלוט בין השורות איזה קוד, או נוסחת-מרפא, אך ניסיונותיי העלו חרס. "את תעני" ואז " נדבר על זה"... תודה רבה. עד כאן! לא היה בדעתי להפקיד את ניהול עולמי הפרטי בידי אדם זר. אולי, אם הייתי מתרשמת מהאדם היושב מולי שיש בכישוריו לנהל את חייו באופן יוצא מהכלל, אולי אז הייתי לוקחת ממנו דוגמא. האמת? – לקחתי דוגמא: הם העמידו פנים, ואני העמדתי פנים כמותם. כשניסיתי לשאול שאלות, נכוויתי מהחיוך על פניהם ומלשונם החלקה: "אני כאן 'המטפל' ואת 'הפציינטית'".
אני זוכרת רגע צלול וחד: נעלתי את דלת דירתי בקומה העשירית ושאלתי את עצמי כמה "צהובים" לקחתי היום? התשובה הייתה 36 גלולות. נבהלתי מהכמות אך מיד הרגעתי את עצמי: מה הבעיה, אני מתפקדת והכול בסדר. איש ממקורבי לא העלה בדעתו שאני ספוגה בואליום. בכיסים היו תמיד המאבטחים הצהובים היקרים שלי, מוכנים לזינוק הגנתי מפני כל רעה העלולה להתרחש עלי. במיומנות וירטואוזית הייתי מושכת 2 "צהובים" אל בין ציפורניי המטופחות ומעבירה אותם ב"נון-שלנטיות" אל שפתי, משם כבר ידעו את הדרך אל פרודות נפשי מעצמם. החמאתי לעצמי על הכישרון שלי "לשחק אותה" מתחת לאף של העולם מבלי שמישהו יגלה את סודי השמור. הערצתי את היתרון שלי על פני אחרים: יש ביכולתי לבלוע תרופות ללא מים.
עברו 13 שנים עד אותו ערב בלתי נשכח: חברה הזמינה אותי לערב-הכרות עם זוג מנחי-סדנאות למודעות-עצמית. באותם ימים, סוף שנות ה-80, התחילו לנשב בארץ רוחות "העידן החדש". הציניות שלי מול התופעה הרקיעה שחקים. אין לי מושג איך קרה הדבר שאישרתי את השתתפותי. היו שם אנשים ודברו על דברים... משפט אחד עשה לי את זה: המחשבה שלך יוצרת את המציאות שלך. נרשמתי לעבודה באופן פרטי עם המנחים, איתו ואיתה. התנסות קצרה הבהירה לי את הקשר הישיר שבין המחשבות לתחושות. נרשמתי לסדנה של סופשבוע בים-המלח. בעודי אורזת לקראת הסדנה עלתה בי מחשבה: כדאי לנסות לעבור את הסדנה ללא ה"צהובים". הבנתי כבר ש"הלבה" היא תגובה של הגוף למחשבות החולפות בתודעתי. לאורך הסדנה התפרצויות ה"לבה" תקפו אותי בכל חלקי-הגוף. המתקפות באו בסדרות צפופות, אבל עכשיו כבר לא פחדתי מהופעתן. נהפוך הוא – שמחתי, כי ידעתי שאני עומדת לנצח אותן. ידעתי שיש לי ידע שבכוחו להכחיד את האויב מגופי, מתודעתי. בהדרגה הלבה נעלמה. אושר גדול הציף אותי בכל הפוגה מהמאבק. גופי הלך ונעשה קל ומשוחרר. הבטתי על המציאות בעיניים צלולות. התאהבתי בה. התמלאתי בחשק לנוע הלאה לרקוד את ריקוד חיי.
עברו מאז למעלה מ-20 שנה.
והלבה? – כאילו לא הייתה שם מעולם. |