הרצון לכתוב סיפור רומיאו ויוליה מודרני, סיפור אהבה טרגי המתרחש בניו יורק של שנות החמישים, הביא לאחד ממחזות הזמר הטובים והמצליחים ביותר בכל הזמנים. מהגרים מפורטוריקו, אמריקאים ותיקים, סיפור אהבה וגם קצת אקשן הפכו לנוסחה מנצחת. טל כהן מסביר.
ארצות הברית היא מדינת מהגרים. ההגירה היא חלק בלתי נפרד מן ההוויה האמריקאית ולא פחות חשוב מהחלום האמריקאי. ההגירה היא סם החיים של ארצות הברית, היא מזרימה דם חדש, אנשים חדשים יוזמות חדשות ומספקת אישורים חוזרים ונשנים לחלום האמריקאי בדמות אנשים, מהגרים שהגיעו חסרי כל לאמריקה, לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ובאמצעות כישוריהם וחריצותם התעשרו ומימשו את החלום האמריקאי.
ההגירה של האדם הלבן לאמריקה החלה עשורים ספורים לאחר שקולומבוס גילה את אמריקה. ומבחינה אתנית היתה מאוד הטרוגנית. המהגרים היו ברובם המכריע, אירופאים ממערבה וצפונה של היבשת הישנה, כלומר גרמנים, בריטים וסקנדינבים. השתלובתם בחברה האמריקאית היתה במרבית המקרים חלקה ומהירה והם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי האמריקאים הותיקים שהיו למעשה אחיהם.
ההגירה הזו שינתה את פניה בסוף המאה ה-19. ההרכב האתני של המהגר הממוצע השתנה ללא הכר. המהגר החדש הגיע ממזרחה ומדרומה של אירופה, רבים מהם היו קתולים ולא פרוטסטנטים (איטלקים) או יהודים שברחו מהפוגרומים באירופה. ארצות הברית של אותם השנים סיימה למעשה את התפשטותה מערבה, מלאי האדמות הפוריות הפנויות הלך והצטמצם. סבר הפנים היפות בו התקבלו המהגרים הישנים התחלף בחשדנות, עוינות וגזענות.
קולות חדשים החלו מזמרים בחברה האמריקאית. היחס להגירה כתופעה, אותה ההגירה שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית ומהביוגרפיה האישית והמשפחתית של כל אמריקאי, החל להיות עוין. מי שמתאר בצורה נפלא את היחס השלילי למהגרים באמריקה הוא לא אחר מצ'רלי צ'פלין בסרטו המהגר מ1917. סרט זה היה אחת הסיבות המרכזיות להגלייתו של צ'פלין מארצות הברית שנים מאוחר יותר, תחת ההאשמה כי צ'פלין הוא אנטי-אמריקאי.
הלך הרוחות המשתנה הוביל במהרה לשורה של צעדים שנועדו להגביל את ההגירה לארצות הברית על בסיס אתני. שיאה של התופעה התרחש ב1924 אז אושר חוק ההגירה שנועד להגביל כניסת של אירופאים ממזרחה ודרומה של אירופה לארצות הברית.
בתוך הקונטקסט הזה מעניין במיוחד מצבם של המהגרים הפורטוריקנים. פורטו ריקו היא שטח חסות אמריקאי זה למעלה ממאה שנים. החל מ1917 זכו כל אזרחי פורטו ריקו באזרחות אמריקאית והם רשאים לשהות ולעבוד בה כרצונם. למרות שלכאורה היה מצבם אמור להיות טוב יותר, סבלו הפורטוריקנים מכל אותם קשיי הגירה מהם סבלו כל המהגרים לאמריקה. עוינות, אפליה, גזענות וכו'.
גל ההגירה הגדול של שנות ה-50 הציף את ניו יורק במהגרים פורטיקנים. ועם סיומו של אותו עשור החלה השמרנות האמריקאית לפנות את מקומה למגמות ליברליות יותר. גם הוליווד לא היתה אדישה לניצני השינוי שהתבטא בתחומים רבים ובהקשר הקולנועי באופן בו מוצגים מהגרים ובני מיעוטים שונים בקולנוע האמריקאי. דמות השחור, ההיספני המהגר היו עד אז דמויות נלעגות קריקטורות וזכו רק לתפקידים שוליים. בהוליווד החדשה המצב הוא שונה לחלוטין.
הסרט זוכה האוסקר "סיפור הפרברים" (1961) הוא אחד מחלוצי השינוי.
1. משום שהוא מציג מחזמר טרגי
2. משום שהוא פותח את נושא הגירה וקשייה לדיון.
3. משום שהמהגרים הפורטוריקנים אינם מוצגים בו כפחותי ערך מהאמריקאים "הקלאסיים".
4. משום שהוא מציג נקודת מבט מאוזנת, המציגה גם את הצד של המהגר, קשיו והגזענות בה הוא נתקל לא פעם.
כל האלמנטים הללו מבוטאים בצורה נפלאה בשיר "אמריקה".המוזיקה הנפלאה של לאונרד ברנשטיין המילים של סטפן זונדהיים והכוריאוגרפיה הנפלאה של ג'רום רובינס. שיר שמציג בצורה הטובה ביותר את שתי פניה של ההגירה לאמריקה, כאשר הבנות מייצגות את כל הטוב שבאמריקה, קרי הרווחה החומרית, והבנים את כל מה שרע באמריקה, קרי קשיי ההגירה.
תאווה לאוזניים ולעיניים.
http://www.youtube.com/watch?v=vOqBwH9yLqU |