בהעלותך ובהתעלותך
רובה של האנושות לא מרוצה. יש כאלה שהיו רוצים יותר כסף, כאלה שלא מצליחים למצוא אהבה, רבים סובלים מ ממצב בטחוני מאיים , משבר כלכלי או אסונות טבע ואחרים היו שמחים אם היו בריאים יותר, שמנים או רזים פחות, רגועים יותר או סתם פחות עצובים. אך ללימוד חכמת הקבלה מגיעים אנשים מיוחדים - כאלה שרע להם כי הם לא יודעים בשביל מה החיים, שחייבים לדעת לשם מה כל המציאות הזו קיימת - בפשטות, בצורה ברורה ומובנת, ללא שימוש בפילוסופיות מופשטות או בהטפות מוסר… התשובה לשאלה המהותית הזו לא מגיעה מיד - כדי לגלות באמת למה אנחנו חיים אנו צריכים להתעלות מעל לחיים שלנו: להסתכל על עצמנו מבחוץ ועכשיו סקופ: נצחיות - עכשיו
תחום: באומנות, בספורט, בשירות צבאי, וכדו', אדם הרוצה להגיע להישגים חייב להתאמץ ולהשקיע, להתאמן ולצבור ניסיון. נגן החפץ שנגינתו תהא מושלמת, יפרוט על הפסנתר, או כל כלי נגינה אחר, שעות ארוכות בכל יום, שהרי אם שואף הוא לנגן בפני קהל חובבי נגינה ולזכות בהערכתו, אין סוף לפעמים שיחזור על היצירה אותה הוא אמור להשמיע, ליטוש, ומעבר, פתיחה וסיום שוב ושוב. ספורטאי השואף לזכות במדלית הזהב, יתאמן שעות ארוכות, ישהה במשטר עצמי של אכילה, שעות שינה וכו', וזה ברור ומובן שאין כל אפשרות אחרת. החברה אף היא, מתוך הכרה בחשיבות תחום האומנות או הספורט תקדיש לכך משאבים (אף שירותו הצבאי יעשה כך שיתאים... עם הקריירה... הספורטיבית ולא יפגע בה חלילה....). פרסומת ואם הדברים אמורים בשרירים פיזיים הדורשים אימון וחזרה, על אחת כמה וכמה ''בשרירים הרוחניים'', חייב האדם להתאמן, להשקיע, ללא לאות בכל מצב ובכל זמן ולהציב לעצמו מטרה שתצליח להפיח בו כוח רצון ונחישות להשיגה. ר' שמעון בר יוחאי, שיום פטירתו חל בי''ח באייר- ל''ג בעומר, מעיד על עצמו ואומר: ''ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם, אני ובני מהם, אם מאה הם, אני ובני עימהן. אם עשרה הם, אני ובני מהן. ואם שנים הם, אני ובני מהן''. ורבים התפלאו, הכיצד ישתבח רשב''י בסגנון זה, והרי אין זה ממידת חכמים? וביארו חכמי המוסר כי כוונת רשב''י הייתה כפי שאמרנו, הצבת אתגר- בן עליה, תואר המקפל בתוכו את תמצית שאיפת בן תורה. שלא כשאר תחומי המדע, התורה אינה ידע טכני בלבד, אלא משפיעה ישירות על אישיותו של העוסק בה, וכאשר יתנהג כפי דרישת התורה, אין ספק שתורגש עליו עדינות, אצילות, וחכמתו תאיר פניו, ומצב נפשי זה מוגדר כ''עליה'', כמטאפורה לאדם המטפס במעלה הר. כל צעד כרוך במאמץ ובקושי, אך גם מקדם אותו, מעלה אותו לעבר הפסגה, ומציב אותו גבוה מעל. ובאמת, מעטים בלבד הם המוכנים להקריב ולהשקיע על כל אישיותם וכוחות נפשם בלימוד התורה. וזה אמר רשב''י, אף אם יהיו בכל העולם אלף כאלו, אשאף להימנות עליהם, ואם חלילה תיווצר מציאות שרק שנים בלבד בכל העולם כולו- שנים מתוך כל מיליארדי בני המין האנושי שיתנו דעתם על אתגר העליה וההתעלות, עדין נשארת בעינה החלטתי הנחרצת, אני ובני הן. ללמדנו בא רשב''י כי אין אפשרות להגיע להישג כלשהו ללא הצבת מטרה, רף גבוה הממצה מהאדם את כוחותיו ויכולתו. וכך מקובל בשמו של גאון המוסר, ר' ישראל מסלנט, כי חייל השואף להיות רמטכ''ל, יגיע לדרגת קצונה, אך השואף להגיע לדרגת קצונה אף לכך לא יגיע. הכלל הלא כתוב של עולם הגברים
בעולם הגברים ישנו כלל בלתי כתוב האומר שבנים חייבים לכבד את אביהם, לשמור על מעמדו העליון ולא לעבור אותו ולהתקדם יותר ממנו. הכלל הלא כתוב הזה מבוסס על התחרותיות הטבעית שיש בין גברים ועל מדרג המעמדות שקיים בעולם הגברים.
גבר שעובר את אבא שלו, עוקף אותו, מצליח ממנו, מבין יותר ממנו או מבוסס ממנו – כאילו פגע בו, השפיל אותו, הרס את מעמדו, עבר עבירה וחצה את אותו הגבול הבלתי נראה אך האסור. הפחד לעבור את אבא
גברים מפחדים להמרות את פי אביהם מחשש לתגובה קשה. גברים שרוצים לעבור את אביהם ולחיות טוב ממנו חוששים מנחת ידו של האבא, מכך שהאבא יפסיק לאהוב אותם במידה והם יהיו טובים ממנו, מחשש שמא הוא יפסיק לתמוך בהם כלכלית ולתת להם את הגיבוי והגב בחיים.
כתוצאה מפחד זה, גברים רבים נותרים תקועים במקום נחות וחלש מזה של אביהם, הם חיים בצילו ואינם מעיזים להתפתח ולצמוח בכוחות עצמם ועל פי יכולותיהם וכישרונותיהם האמיתיים. גברים שעוברים את אביהם
רוב הגברים המצליחים הם גברים שלא חששו לעבור את אביהם ולהשאירו מאחור. הם לא פחדו מנחת זרועו או מסנקציות ואיומים שהוא היה מפעיל עליהם כדי שלא יצליחו יותר ממנו בחייהם, משום שהם בטחו בעצמם והיו מוכנים ללכת בדרך עצמאית משלהם, אפילו במחיר כבד.
אבות רבים אינם מוכנים שבניהם יחיו טוב מהם, יאהבו טוב מהם, ירוויחו טוב מהם ויהיו מאושרים מהם. כשהם מזהים אפשרות כזו מצד בניהם – הם מנסים לסרס ולהחליש אותם, לחבל להם בהצלחות או פשוט לבקר אותם, להתעלל בהם ולהתעלם מכוחם. וטיפ לסיום: אל תחיו ביחס לאף אחד אלא רק ביחס לחלומות ולכישרונות שלכם כשהמציאות מתנגשת עם היכולת שלנו לקבל אותה, היא יוצרת קונפליקט פנימי שנקרא דיסוננס קוגנטיבי. תחת משקל פסיכולוגי זה, אלה שיש להם הערכה עצמית נמוכה, מרגישים צורך להצדיק את עצמם. הם צריכים למצוא הגיון בעולמם ובבחירותיהם בצורה הכי פחות מכאיבה, כשלהיות צודק זוכה לעדיפות גבוהה יותר מאשר לעשות את מה שנכון. כדי להמחיש את הדבר, דמיינו לעצמכם שאתם קונים שעון ב-2000 ₪. אחר כך אתם מדפדפים בעיתון ורואים את אותו השעון מפורסם למכירה תמורת 1500 ₪ בלבד. גילוי זה יוצר חוסר התאמה רגשי. אנחנו רוצים לראות את עצמנו כצרכנים נבונים וחסכנים, אבל הפרסומת מוכיחה כפי הנראה שההיפך הוא הנכון. או שסידרו אותנו ושילמנו יותר מדי, או שהפרסומת לא מציגה את מה שנראה כנכון. רמת ההערכה העצמית שלנו היא זאת שתקבע את תהליך החשיבה שלנו. אם יש לנו רמת הערכה עצמית בריאה, נבחן את הפרסומת ואם נאמין שהיא נכונה, נסיק שטעינו. עבור אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, כל דבר נחשב לאיום על שלמותו הפסיכולוגית כשחסרה לנו הערכה עצמית, יהיה לנו קשה בדרך כלל לזהות בעצמנו את גורם הבעיה, משום שמבחינה רגשית אנחנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו לטעות. במקום להודות על הטעות, אנחנו מעדיפים להאמין ש"העולם לא הוגן", או ש"כולם שקרנים". וכך זרעי הפרנויה והנוירוזה מכים שורש. לפני שהמחשבה המודעת שלנו נאלצת לקבל מציאות לא נעימה, אנחנו עלולים גם להתאים את ערכינו ולהחליט בפזיזות שזמן שווה יותר מכסף, ושפשוט לא שווה לקנות במחיר נמוך יותר. בכל אופן, משהו יצטרך להתכופף (בעוד שרוב האנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה יסרבו לקחת אחריות, אלה שההערכה העצמית שלהם נמוכה עוד יותר, עלולים לייסר ולכעוס על עצמם. הערכה עצמית בריאה מאפשרת לאדם להכיר בשגיאותיו, בלי להאשים את עצמו או את העולם). האינסטינקטים שלנו מגוננים על בריאותנו הפסיכולוגית בצורה דומה מאוד לזו בה אנחנו מגוננים על גופנו. כשקם איום על שלמותנו הגופנית, נכנסת לפעולה תגובה מהירה של 'להילחם או לברוח'. בדומה, כשקם איום על שלמותנו הפסיכולוגית, אנחנו מגייסים לפעולה את תגובת ה'לקבל או לדחות'. כשהנפש בריאה וחזקה, קריאת התיגר על העצמיות בדרך כלל מתקבלת ומטופלת באופן ישיר. נפש פחות חזקה עלולה במקום זה לדחות ולהסית את האיום. בדיוק כפי שאדם חלש מבחינה גופנית יירתע מכל התמודדות פיזית, כך הופכת ההסטה לתגובתו המותנית של בעל החולשה הפסיכולוגית. אדם שמצבו הרגשי רעוע מגיב לקונפליקטים בדרכים הבאות: "אתה טועה" או "כזה אני". כמעט אין מקום ל"טעיתי", להכרה באחריות האישית. אדם כזה דוחה הצידה את העולם ואת נקודות חוסר הביטחון שלו, ובאותו תהליך נחלש עוד יותר, משום שהאני הפסיכולוגי שלנו יכול להתפתח רק דרך קבלה. זוהי מערכת החיסון הרגשי שלנו. באדם בעל חוסר הערכה עצמית, תגובת ההסטה פועלת כל הזמן, וכל דבר נחשב לאיום על שלמותו הפסיכולוגית. בכל פעם שאנחנו מסרבים להכיר בָּאמת לגבי כל פן שהוא בעצמיותנו (או שאנחנו מוקיעים את עצמנו על חוסר השלמות שלנו), אנחנו שולחים מסר בלתי מודע - "אני לא שווה". כמשל, כלי הרכב של היום מעוצבים כך שבמקרה של תאונה, הרכב יספוג מה שיותר מאנרגיית ההתנגשות. אי אפשר להשתמש באנרגיה הזאת אחר כך, משום שהיא מושקעת בעיוות הקבוע של שלדת הרכב. בדומה, כשאנחנו מתנגשים במציאות ומסרבים לקבל אותה, נוצרות בנו פגימות. ההתכחשות למציאות אינה משנה את המציאות, היא משנה אותנו – את האני האמיתי שלנו. אם אנחנו כנים לחלוטין עם עצמנו (וכיוצא מכך, עם אחרים), אז האגו לא נכנס לפעולה. האגו שורד ומשגשג רק בעולם של שקר. אם לא נוכל לקבל את עצמנו, לא נוכל לראות מעבר לעצמנו. נהיה עסוקים מדי בלשפוט, להאשים ולעוות את עולמנו ברגע שקיבלנו במלואו דבר מה הנוגע לנו או לחיינו, אנחנו כבר לא צריכים לברוח ממנו. לא משנה לנו מי יודע על זה או מי יגלה, וכך איננו מניחים למציאות לכבול אותנו. בשלב זה, חששותינו נעלמים, משום שאיום החשיפה העצמית כבר לא קיים. הדבר היחיד שניתן באמת להסיט ולדחות הוא דמיון. האמת, ברגע שהיא מתקבלת, לא יכולה להיפגע או להתעוות, ובכל זאת אשליה יכולה להימוג בלחישה או מבט. אין רע בלראות את עצמנו כפחות ממושלמים - זה ישר ובריא, ורחוק מאוד מאדם שרואה את חוסר השלמות שלו ואז כועס על עצמו שהוא לא שווה כלום. אם לא נוכל לקבל את עצמנו, לא נוכל לראות מעבר לעצמנו. נהיה עסוקים מדי בלשפוט, להאשים ולעוות את עולמנו. כל רגע בכל יום נושא את הפוטנציאל להשגת פרספקטיבה – בין אם דרך בחינת עלה הנושר מעץ או התפעלות מפלאי גוף האדם. למרבה הצער, בדרך כלל אנחנו מתעלמים ממה שנמצא ממש מול עינינו, כך שרבים מאיתנו משיגים את הפרספקטיבה רק דרך ניסיונות משמעותיים או אירועים יוצאי דופן בעולם; וככל שאנחנו שקועים יותר בעצמנו, דרושה ההתרחשות משמעותית יותר, כדי להצליח להסיט את תשומת ליבנו מעצמנו.
יכולת השליטה העצמית עוזרת לנו להגיע להחלטות טובות יותר. כתוצאה מכך, ההערכה העצמית שלנו גדלה, מה שבאופן אוטומטי ממזער את האגו שלנו. משמעותו של אגו מצומצם, היא כמובן פרספקטיבה רחבה יותר. פרספקטיבה רחבה, מקלה עלינו לשמור על שליטה עצמית, וכך התהליך מתקדם או נסוג על פי כוח הרצון שלנו להתעלות מעל לטבענו ולבחור נכון. תהליך צמיחה זה נראה כמערכת סגורה, שבה קיומו של כל רכיב תלוי בקודמו, ותהליכי ההתקדמות או הנסיגה מתגברים והולכים. בריאות רגשית משופרת ניתנת להשגה תוך עקיפת התהליך השקול הנ"ל, ופסיחה על המעגל הסגור. כשאנחנו מושפעים מהבזקי פרספקטיבה, היכולת לקבל את עצמנו לחלוטין מנקה את האגו ומכניסה אותנו למציאות שאינה מעוותת. הגורם הראשון התבוננות בבריאה עצמה, מגלה לנו שחייב להיות גורם ראשון כלשהו – ואנחנו יודעים שהגורם הזה הוא אלוקים. יכולות להיות בריות (יצורים חיים, כוחות חיים ודוממים וחפצים) שנוצרו על ידי ישויות שונות, אבל ככל שנחזור לאחור בזמן, נגלה שמשהו חיצוני למערכת הסגורה הזאת היה חייב להיות אחראי על הפעלתה הראשונית. לא יתכן שכל דבר תלוי בקודמו – כוח כלשהו חייב להיות עצמאי, וה' הוא הכוח הבלתי תלוי ש"הפעיל" את היקום שלנו. הגורם הראשון שלנו הוא ההכרה שאנחנו עצמאיים מכיוון שאנו נבראנו בצלם בוראנו, חייב להיות גורם ראשון כלשהו שמצוי בתוכנו, אבל יחד עם זה גם מעבר לנו. חייבת להיות דרך התקדמות חיצונית ל"מעגל", בה נוכל להשתמש אם נרצה. אם כן, איזה דבר אנחנו - יצורים בעלי תוחלת חיים מוגבלת - יכולים להפעיל, שהוא לגמרי בלתי תלוי בנו עצמנו? הגורם הראשון שלנו הוא ההכרה שאנחנו עצמאיים. חז"ל אומרים, "חביב אדם שנברא בצלם [אלוקים]". מתנת הא-ל של הבחירה החופשית ניתנה לכל בני האדם, ובכל זאת היא משנית למתנת המודעות שנתן לנו הא-ל. כפי שאומרת המשנה, "חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלוקים, עשה את האדם" (פרקי אבות ג, יח) – החיבה היתרה מתגלה בזה שאלוקים אמר לנו שנבראנו בצלמו. לאלוקים, שאינו פיזיקלי, אין דמות וצורה, אז למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שנבראנו בצלמו? הכוונה היא שבני האדם חופשיים לעצב את המציאות שלהם, ומבחינה זאת דומים לאלוקים, שהוא חופשי ועצמאי לחלוטין. בחירה חופשית מעניקה לאדם את היכולת להתנשא מעל לטבעו. מתנה זו לא ניתנה לאף יצור אחר, כפי שמתואר במשל הקלאסי של איזופוס על הצפרדע והעקרב.
בעלי חיים לא יכולים לרסן את דחפיהם ולגלות שליטה עצמית. מעשיהם משקפים את תאוותיהם. כשאנחנו, לעומת החיות, משתמשים בבחירה החופשית שלנו, אנחנו הופכים להיות שותפים בבריאה של עצמנו. לכן נאמר שמטרת הבריאה מונחת על הבחירה החופשית. כל שינוי חיובי מתחיל בגרסא כלשהי של, "אני אחראי, ושום דבר בחיים שלי לא ישתנה לטובה, אלא אם אני עצמי אשתנה" כל עוד אנחנו מאמינים שאיכות חיינו נובעת מנסיבות חיינו, ולא מהבחירות היזומות שלנו ומתגובותינו למצבים שונים, אנחנו נשארים חסרי אונים. כל שינוי חיובי מתחיל בגרסא כלשהי של, "אני אחראי, ושום דבר בחיים שלי לא ישתנה לטובה, אלא אם אני עצמי אשתנה. זאת לא אמורה להיות מנטרה או הצהרה שחוזרים עליה; אלא, ברגע שאנחנו מאשרים ומקבלים את התובנה הזאת כאמת, היא תישאר לנצח חלק מאיתנו. מדוע קבלת אחריות היא הדרך להגיע לקבלה עצמית? אנחנו לוקחים אחריות על מה שאנחנו מקבלים, ואנחנו מתעלמים ממה שאנחנו לא רוצים לראות. אין בטבע דבר שאינו רלוונטי; לכל דבר יש מטרה ותכלית. החיים שלנו וכל מה שבתוכם, חייבים לזכות בהכרה. כשאנחנו מתעלמים ממשהו, כל דבר שהוא, לא משנה כמה חסר משמעות, אנחנו נכנסים לעולם של שקר – ועקב כך גם לעולם של סבל. קבלת אחריות מובילה מייד להרחבת הפרספקטיבה, כשאנחנו מאפשרים למציאות רבה יותר לחדור לטווח הראייה שלנו, אין לנו עוד עניין להתכחש לה, על מנת להגן על בריאותנו הפסיכולוגית – ובוודאי שאנחנו שואפים להגיע לבהירות. סביר להניח למשל, שחולה סוכרת שאובחן לא מכבר, יבחן תחילה כל מרכיב בהרגלי התזונה שלו, שהוא יאשים את הגנים, את ההורים ואת סגנון החיים הלחוץ. אולם כל אלה יהפכו בלתי רלוונטיים עם הזמן, והוא יפנה את מחשבותיו לנתיבים מעשיים ומועילים. בראשית לאחר שאדם הראשון נברא, הייתה לו פרספקטיבה מושלמת, מכיוון שהאגו שלו היה חיצוני. אולם, כתוצאה מהחטא, האגו הפך להיות חלק מההרכב הפנימי שלנו. אלוקים אומר לאדם וחווה שהם יכולים לאכול וליהנות בחופשיות מכל מה שבגן עדן, חוץ מפרי עץ הדעת טוב ורע. כפי שאנו יודעים, הנחש פיתה את חווה לאכול מפרי העץ, ולאחר שהיא אכלה ממנו, היא הביאה ממנו גם לאדם. כשה' שואל את אדם וחוה על מעשיהם, "ויאמר האדם – האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל", והאישה אומרת "הנחש השיאני, ואוכל" (בראשית ג' ח-י"ג). המדרש אומר שאלוקים שאל את אדם "איכה" – איפה אתה? – כדי לתת לאדם הזדמנות להתוודות על חטאו ולחזור בתשובה לפני שאלוקים ידבר שוב ויקבע את ענשו. במקום לקחת אחריות, אדם מאשים בחטאו את חווה, וחווה מאשימה את הנחש. אילו הם היו מכירים בטעות, הם היו כשירים יותר למחילה. כשאנחנו מקבלים אחריות על מעשינו ועל חיינו, אנחנו מטהרים את עצמנו מהאגו. כל מצב מביא עמו את ההזדמנות להתנצל על מעשינו ולקחת אחריות. נכון לומר "אני עושה את זה כי אני לא מצליח לשלוט בעצמי", במקום לומר, "זה בסדר." האמירה הראשונה אמיתית. השנייה היא שקר. כמה שנדגיש את זה, זה לא יהיה יותר מדי - אפילו כשאנחנו בוחרים לא לקחת אחריות על מעשינו, כל עוד אנחנו מודעים לכך שהיינו יכולים להתנהג באופן שונה, המודעות האינטלקטואלית שלנו מתעלה לרמה הרבה יותר גבוהה. גישה זו עומדת בניגוד לתחושת אובדן השליטה, וההרגשה של האדם כאילו הוא קרבן של הנסיבות. במקום להצדיק את מעשינו, עדיף להכיר בכך שבחרנו לא לנהוג באחריות. בכך שנזכיר לעצמנו שתמיד יש לנו בחירה, נחזק את התפישה שאנחנו אחראיים, בין אם בסופו של דבר נהגנו באחריות ובין אם לאו. במקום לקבור את בחירותינו מאחורי אשליית חוסר האונים, נישיר מבט אל המציאות. לחיות בעולם של מציאות קבלת ההכרה שאנחנו אחראיים על מעשינו, משפיעה בסופו של דבר על הנשמה שלנו לנהוג באחריות רבה יותר, ועקב כך משנה אותנו. נוכל לקדם יותר את התהליך, אם נקל עוד יותר את ההתעלות מעל לטבע שלנו. הקריטריון הראשון לכך הוא שנקדם את חיינו בכיוון השאיפה של נשמתנו, ולא דרך שרשרת תגובות הקשורות לאג'נדה החגה סביב האגו שלנו. רק כשאנחנו לא מרוצים מהכיוון הכללי של חיינו, נניח לאכזבות הקטנות לתפוח בלי פרופורציות, ולגרום לנו ללחץ משמעותי. בסופו של דבר אנחנו אחראיים על הסיפוק שלנו בחיים הקריטריון השני הוא להכיר בהשפעת מעשינו. לאדם מסוים, למשל, יכול להיות קשה להתגבר על אכילת מאכלים מזיקים החביבים עליו, ורק מדי פעם הוא מצליח להגיע אל מעיין המשמעת העצמית שלו. ולמרבה הפלא, אם הוא מפתח למשל אלרגיה שמסכנת את חייו לאותו מזון בדיוק, אז יכולתו להתגבר ולא לאכול אותו נהיית קלה בהרבה. האם הוא קיבל פתאום תמריץ של הערכה עצמית או כוח רצון? לא. המאזן השתנה. בדומה, ככל שאנחנו מגבירים את ההערכה העצמית שלנו, נרצה להשקיע בבריאותנו ובשביעות הרצון והאושר ארוכי הטווח שלנו, בלי קשר לתחושת הערך העצמי שלנו. כשהמחיר לא שווה את זה, אנחנו נאלצים להעריך מחדש את המצב. מהדוגמא שלעיל, אנחנו מבינים שאפילו בלי לשנות את עצמנו, אנחנו מתעוררים ונדחפים לשנות את התנהגותנו, כאשר אנחנו מתחברים לחלוטין לתוצאה ולהשפעה שיש למעשינו על בריאותנו הכללית. תפקיד האגו הוא להסוות את המציאות ולהסתיר מאיתנו את התוצאות האלה. ברגע שאנחנו מבינים את התהליכים הפנימיים באדם, אנחנו מסירים את המסך, ואז, כשמתעוררת הזדמנות לבחירה, נבחן בבהירות את מה שאנחנו עשויים להרוויח או להפסיד. בסופו של דבר אנחנו אחראיים על הסיפוק של עצמנו בחיים, בין אם נבחר לקבל זאת ובין אם לאו. אם נקבל את האחריות על חיינו, לא יהיה דבר שיוכל לעצור אותנו; ואם לא, לא יהיה דבר שיוכל להניע אותנו.
|
