אוגוסט רנואר (1841-1919)
היה בן למשפחה ענייה מלימוז' והחל את דרכו כמעטר כלי חרסינה, וזה ניכר בנטייתו למשיחות מכחול קוויות, דקות ועדינות (שלמעשה, אינן בעלות איכות אימפרסיוניסטית) ולצבעים עזים הנמשחים, שקופים למחצה, על צבע בסיס לבן לגמרי.רנואר ומונה פעלו יחד בשנות ה- 60' המאוחרות של המאה ה-19. שניהם ציירו אותן סצנות באתרי הנופש הפופולאריים שעל הנהר ובנופיה הסואנים של פריס.רנואר, מטבעו, היה יציב ממונה, ובניגוד למונה שהתמקד בתנאים האטמוספריים המשתנים בטבע, התרכז רנואר דווקא בבני האדם ואהב לצייר ידידים ואהובות. יותר מכל שאר האימפרסיוניסטים הוא גילה יופי וקסם במראות המודרניים של פריס. הוא לא מעמיק לחדור למהות הדברים שהוא רואה, אלא תופס את הופעתם ואת תכונותיהם הכלליות, והצופה מגיב בהנאה מיידית. רנואר גם מדגיש את השינוי הסגנוני שחל באמנות מאז הריאליזם: בציורי האימפרסיוניסטים אי-אפשר למצוא את סצנות העמל המפרך כמו בתיאורי האיכרים של מילה או דומייה, נושאים אלו הוחלפו בסצנות מענגות, אינטימיות, מחיי המעמד הבינוני בצרפת, המבלה את שעות הפנאי שלו בכפר או בבתי הקפה והקונצרטים של פריס.
ביצירותיו המוקדמות אפשר לראות את הסתמכותו של רנואר על מסורת סגנונם של אמני הרנסנס הגדולים הוא אף אמר: "המוזיאון הוא המקום שבו לומד הצייר לצייר". אמירה זו אמר בתקופה מאוחרת יותר, אמירה שהיא כמעט בגדר כפירה בעקרונות האימפרסיוניזם.מ-1869 והלאה כששהה ב- לָה גרֶנוּיֶר, עם מונה, התקרב רנואר לאימפרסיוניזם הקלאסי יותר מאשר בכל שאר יצירותיו האחרות. בכל זאת התרחק כל הזמן מהנטייה להפשטה של האימפרסיוניזם והתקרב יותר אל הניאוקלסיציזם – שהתבטא ביצירותיו בעיצוב דמויות מוצק ותלת-ממדי. כל זה נבע מהערכה מחודשת אל אמני העבר ויצירותיהם.בסוף ימיו של רנואר, הוא הגשים שאיפה שהיתה אצלו, כנראה, עוד מנעוריו – והתחיל לפסל.מספרים שהוא לקה בשיגרון קשה עוד שמן רב לפני מותו וש"הכתיב" לעוזרו כמה מפסלי העירום הפשוטים והמונומנטלים ביותר שנוצרו באמנות המערב. לפסלים אלו נודעה השפעה רבה על התפתחות הפיסול במאה ה- 20.
היצירות:"מולין דה לה גאלט", 1876, שמן על בד: הנשף במולין דה לה גאלט.היצירה מתארת נשף תחת כיפת השמיים בפאריס. רנואר מביט בהתנהגות הקהל העליז, ומוקסם מהיופי החגיגי. אפשר לראות איך רנואר מעלה את הערבוביה העליזה של צבעים בהירים ומגלה איך אור השמש משפיע על קהל הרוקדים. היצירה נראית בלי גמורה, רק הדמויות בקדמת היצירה מצוירות, באופן יחסי, לפרטים. אבל אפילו דמויות אלו נראות "מחופפות" ובלתי גמורות, בייחוד לתקופה זו. ככל שמרחיקים להביט אחורה, לתוך היצירה, הדמויות נבלעות והולכות באור השמש ובאוויר. הקיטוע מקרי, אין את הצורך לצייר את הכל – קטע מתוך השלם – השפעת הצילום.
"סעודת השייטים", 1881, שמן על בד:ביצירה זו אנו רואים קבוצה מידידיו של רנואר נהנים מהעונג של אנשים עובדים, מיום חופשה בכפר. רנואר מראה לנו את יחסי הגומלין שבניהם: האיש הצעיר המביט בענייו בנערה המפטפטת מימין, בעוד הנערה משמאל עסוקה במשחק עם הכלבלב שלה. אבל – אפשר גם לראות את הבדידות ביצירה – שיכולה להיות גם היא חלק מהחוויה בפיקניק כזה: הגבר, שמאחורי הנערה עם הכלבלב, נראה חולם בהקיץ, חושב מחשבות שלא בטוח שהן מחשבות שמחות. שיירי הארוחה, האנשים הצעירים, בהירות העולם שמחוץ לסוכה – כל אלה נותנים הרגשה של גן-עדן ארצי. ובכל זאת, מה שבאמת מעניין ביצירה הזו, גם את הקהל של המאה ה-19, היה הרכילות שכן כל האנשים הם אנשים מוכרים לכולם: הבחורה משמאל, עם הכלבלב, היא: אָלין שָׁריגוֹ שהיתה הדוגמנית החביבה על רנואר ונהייתה אשתו, זמן קצר לאחר שהיצירה הושלמה. הבחורה השנייה, היושבת ליד השולחן: אנגֶ'לֶה, שהיתה גם היא דוגמנית חביבה על רנואר והיה לה כך, סיפרו בנימוס, מוניטין "מעניין", "צבעוני"... אחד האנשים היותר מעניינים ביצירה הוא הגבר הצעיר היושב במישור הקדמי מימין: גוסטב קאליבוֹט, ארכיטקט צעיר ועשיר שהיה גם צייר ואספן חשוב של ציורים אימפרסיוניסטים. הוא עזר למונה וכך הכיר את רנואר, סיסלי והשאר. בצוואתו השאיר את כל האוסף שלו למדינת צרפת, הבעיה היתה שנפטר ב- 1894 והממשלה לא הסכימה לקחת את היצירות האלו – תועבה! נלקחו רק 38 מה-67 שהוצעו. הגבר המרוחק עם הצילינדר: הברון ברבייה.
"מתרחצות", רנואר, 1884-7, שמן על בד:בשלב מסוים בחייו החל רנואר לחוש אי-נוחות עם האימפרסיוניזם ועם האימפרסיוניסטים וכבר ב-1884 סירב להשתתף בתערוכתם. עיצוב הדמויות ביצירותיו הלך ונעשה מוצק ותלת-ממדי וזה נבע מהערכתו המחודשת לאמני העבר ויצירותיהם. ביצירה זו – "המתרחצות" – חוזר רנואר אל הנושא הקלאסי, הנצחי והבלתי נלאה – העירום. רנואר עבד עליה כ- 3 שנים והכין לה עשרות רישומים והכנות. אי-אפשר שלא לראות שהתוצאה רחוקה מאד מהמידות של האימפרסיוניסטים. גם מזה, מספרים, הוא לא היה שבע רצון. מקור היצירה הזו הוא בתבליט עופרת מהמאה ה- 17: "נימפות רוחצות" של ז'יררדון. אצל ז'יררדון רוצות הנשים באתר נופש דמיוני ואילו רנואר העביר את הנושא לתקופתו. אפשר לראות את הניגוד הבולט שבין מלאכת הרישום המדויקת של דמויות העירום לבין העיצוב האימפרסיוניסטי יותר של הרקע.
