כשאני מוצאת את עצמי צועקת על רמזור אדום "נו כבר, תתחלף!", אני מבינה שמשהו השתבש. אני לא צריכה יותר משתי שניות כדי להבין, שהרדיו דיסק שלי דומם ושמוכרחים לשנות את המצב, לפני שהאוטו יהפוך לסיר לחץ. נגיעה קלה על כפתור ההפעלה מזכירה לי, שלא החלפתי את הדיסק של וויה קון דיוס כבר חודש שלם. ברור לי, שהיא לא תספק היום את הסחורה.

 כיוון שהרמזור עדיין אדום, הצלחתי לשלוף את הדיסק האולטימטיבי. מוסיקה ברזילאית מקורית. לא גירסת כיסוי של מתי כספי וגם לא של זמרים ולהקות מהיבשת המוזהבת. כבר ב"בסממוצ'ו" הרגשתי איך הגב מתיישר ונרגע, הצוואר משתחרר ומיפלס הלחץ יורד. ב"קיסאס" כבר התחלתי לחייך (לא שאני יודעת מה אומרות המילים האלה. אם מישהו יודע, הוא מוזמן לפרש). אין כמו רומבה. פעם סתם מרגיעה, פעם חושנית ומפתה. אחר כך הגיעה הצ'ה-צ'ה האנרגטית – "תרקוד איתי, תגרום לי להתנועע" (ככה זה לפחות בגירסת הכיסוי באנגלית), ושכחתי שהייתי בלחץ.

ברמזור הבא כבר התחלתי לנצל את הזמן לתרגילי מתיחת שרירים בגב, כי חיים, המורה שלי מתעקש על שיתוף מלא של הגב בכל תנועה ברומבה, ועוד בניגוד מוחלט לכיוון התנועה של האגן - וזה לא ממש דבר טבעי לגוף האנושי. לבחור על הווספה שנעצר לידי ונראה כאילו היכה בו עב"מ אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהסביר, שניסיתי למתוח את השרירים האלכסונים בגב. אלה שמתחילים במותן אחת ונגמרים בכתף הנגדית.

 אבל מלכתחילה, על מה היה הלחץ בבוקר שטוף שמש שכזה? בדקה התשעים קיבלתי הצעה לראיין איש עסקים אמריקאי. אמרו לי, שהוא מהליגה העליונה של המשקיעים בעולם. ממש גורו השקעות. גלובלי, כבר אמרנו? האמת, בהתחלה התלבטתי, למרות שהיה לי ברור, שאני לא משאירה אותו לעיתון מתחרה. ואז מישהו באי.די.בי לחש לי, שגם נוחי דנקנר רוצה להיפגש איתו. זה כבר היה מאתגר. אמרתי לעצמי, שאם הוא טוב בשביל נוחי, אז בטח שהוא טוב גם בשבילי.

עליתי על בגדי יצוג, שלא יגידו שכתבות TheMarker לא מכבדות את המרואיינים שלהן ומגיעות בג'ינס גיזרה נמוכה, ויצאתי לדרך. האמת, היה מעניין. יש כמה תובנות מפתיעות, שמתוכננות להופיע בעיתוננו בתחילת השבוע.

 אחרי שהקדשתי יותר משבוע מחיי למייקי, עורך המגזין שלנו, שקיבל ממני טקסט של אלפי מילים, אני חוזרת לשיגרה וגם לסק"ס בשישי. אני שוב מתיחסת לסידורים-קניות-ספונג'ה, ומכריזה בזאת על פתיחת מסע המתנות לחג למשפחה. נכון, זה מוקדם, אבל אני מנסה להפתיע את עצמי ולא להסתובב עם כל עם ישראל בימים הקריטים, כמו שקורה לי תמיד.

בעניין הבישול, הפעם נטלתי לעצמי פטור חלקי. הצעתי לנוער לאכול את ארוחת קבלת השבת, לשם שינוי, במסעדה. ככה, לגוון, לעשות את החיים יותר מעניינים. למעשה, נשארה איתי אחת, השניה מבלה בארגנטינה, פרו וכל השאר בטיול של טרום לימודים-עבודה-"אמא, אין לי זמן לנשום". זו שאיתי בחרה בבליני. האמת, בפעם האחרונה שהייתי שם לא נפלתי מהכסא. אולי הפעם הם יפתיעו.

ומשהו סנטימנטלי לסיום – תרשו לי להקדיש את הפוסט הזה לנתן ליפסון היקר והמתוק (אני מקווה, שאני לא הורסת את הדימוי המחוספס משהו שלך). הוא כבר יודע למה.