המונדיאל מתקרב ומיליוני צופים בכל העולם מתכוננים לאחד האירועים המעטים אשר יכול לשתק את השגרה היום יומית על פני כדור הארץ.

בתור אוהד כדורגל מושבע שגדל בבואנוס איירס, ערס התרבות הזאת אשר מגיעה עד לגבול של דת ואלוהים של ממש בדמותו של מראדונה, לא יכולתי להתעלם מההתרגשות ההולכת וגדלה בימים אלה.

חשבתי פתאום על השיר של סי היימן "מלחמות כבר לא קורות בחורף, כי אפילו לנו קצת קר.." ואמרתי שמלחמות גם לא קורות בזמן המונדיאל כי האויב ואנחנו צופים בטלוויזיה, במיוחד הגברים של שני הצדדים שהם אלה שמפעילים את הטנקים ואת המטוסים.

חשבתי שבמשך חודש ימים, פעם בארבע שנים, אפשר לשכוח מכל האיומים והטילים מאירן, לשקוע בכדורגל על מסכי הענק באחד הפאבים של תל אביב ולדחוק את כל המחשבות האפוקליפטיות.

לבהות בקרבות בין הנבחרות על מגרש של כמה דונמים בודדים ולפרוק את כל הכעסים והתסכולים על עם אחר או מדינה אחרת, לצעוק לשופט בן זונה ולשיר רונלדיניו ההומו בלי לפגוע באף אחד ממש.

קרבות שיש להם שעת פתיחה ושעת סיום ולא נמשכים מאה שנה ויש להם גם כללים מקובלים על שני הצדדים ושופט שכולם מכבדים וגם אם לפעמים מישהו חורג מהכללים מסתיים בכרטיס אדום ולא בדם.

דמיינתי לרגע  את ילדי עזה לבושים עם החולצות של נבחרת ברזיל או ארגנטינה משחקים בין הסמטאות של מחנה הפליטים עם כדור עשוי מגרביים ישנות בדומה למקומות שבהם גדלו פלא ומראדונה במקום לצעודבאיזה תהלוכה של החמאס עם חגורות הנפץ על גופם וקריאות מוות ליהודים.

דמיינתי את ילדי שדרות משחקים נגד ילדי עזה על מגרש שנבנה על הריסות גדר הביטחון כי אין יותר ביטחון ממדינה בלי גדרות.

ראיתי לרגע את אוהדי ביתר ירושלים שרים "הבאנו שלום עליכם"במקום מוות לערבים.

חלמתי שנבחרת ישראל מגיעה למונדיאל, שסוף כל סוף עברנו את הבית המוקדם לאחר ניצחון על סוריה שלוש אפס ולא על צרפת או איטליה כי אנחנו לא אירופה, אבל זה כבר היה יותר מדי וכמו בחלום בלהות פתאום התעוררתי אל האובך והשרב של המזה"ת...

החום של יוני מעיק כבר על הבקר מוקדם ואני מתחיל לקצץ ציפורניים לקראת משחק הפתיחה של ארגנטינה נגד ניגריה ומתפלל למארדונה, ברוך אתה דיאגיטו שיביא לנו עוד גביע, אמן אמן!

 אז למה לא כל יום מונדיאל?