זקיינה ישישוביץ הייתה היחידה בעיר שלא נסעה למעיין הנעורים. בגיל 65 ממש לא הזיז לה ששערה היה לבן כולו, פניה חרושי קמטים, וגווה שחוח. "אני זקנה גאה", חזרה והדגישה בפני כל הטרדנים שעצרו אותה ברחוב, ופניהם חלקות, וורודות כעכוזיהם של נכדיהם. "אין לי שום עניין לחזור אחורה ולהיות צעירה. למיטב זיכרוני הייתי נערה תמימה וטיפשה להחריד! ".

"אוי, באמת, זקיינה, את פשוט מפגרת!", נזפו בה חברותיה שוב ושוב. "מה הבעיה בשבילך לגייס עשרת אלפים דולר לנסיעה של סוף שבוע למעיין הנעורים? הלא זה אפילו לא עשירית המחיר שעלה לך הטיול מאדים בקיץ הקודם!". אך זקיינה עמדה בסירובה. "זה לא הכסף, פשוט טוב לי ככה!".

"טוב לך ככה? את זה תספרי לסבתא, אם תמצאי אחת כזאת חוץ ממך!", המשיכה חברתה הטובה עלמה להתווכח אתה ללא ליאות. "מה כל כך טוב בלהיות זקנה בודדה שחיה לבד, ואין לה אפילו מי שייתן לה כוס תה כשהיא חולה?". "אין לי שום בעיה להוציא מהקופסה גלולת תה ולבלוע אותה בעצמי, בלי עזרה", התרסיה זקיינה בטון המרדני המוכר והלא חביב שלה. "אפשר לחשוב שאנחנו בשנות האלפיים המפגרות שאני צריכה בן זוג כדי לא לפחד להיות לבד. הלו, תנחתו לקרקע, השנה היא 5010! המילה בן זוג כבר נמחקה מהמילון לפני יותר מאלף שנה!".

עלמה הנידה בראשה בייאוש. כלום לא יעזור. זקיינה העקשנית לא תזוז מדעתה. בשעה שכל חברותיה מבית הספר היסודי יוצאות לפאב לשתות בירה עם גברברים צעירים ומוצקים, זקיינה הולכת לישון בשעה 9 , אחרי שקראה את הספר האלקטרוני היומי שלה ולקחה גלולת קקאו לפני השינה. בבוקר, כשחברותיה עדיין נהנו משנת היופי שלהן עד הצהריים, מתפנקות על סדיני סאטן בוהקים בזרועות הגברבר התורן לאותו לילה, זקיינה כבר הייתה בגינה של ביתה, גוזמת את שיחי הוורדים שלה, ונושמת בהנאה את ריחם המתקתק, כשפיה הפעור מעונג חושף שתי שורות שיניים צהובות כמו השמש מעליה.

משהו דראסטי היה צריך להיעשות. לאחר שדנו בכך על עשרות כוסות בירה מקציפה,הגיעו חברותיה של זקיינה להחלטה הגורלית לשנות את גורלה. עלמה, נערית, בייבי, וצעירונת רקמו בחשאי את המזימה המושלמת. לצורך זה הזדקקו לגבר מרשים במיוחד. אחד שזקיינה תילכד ברשתו. גברון היה הבחירה המושלמת. רחב כתפיים, משורג שרירים, בטנו שופעת ריבועים קשים, מוצקים, חיוכו מסנוור. הוא היה בן 70, אך זאת ידעו רק חברותיה של זקיינה, שהיו אתו בגן הילדים. מאז ביקר במעיין הנעורים החליף נשים כמו גרביים, ומיותר לציין שכולן נראו כמוהו – חלקות פנים, מתוחות עור, לבנות שיניים. כן, גברון יעשה את העבודה בלי בעיה.

אלא שגברון לא כל כך שש לקבל עליו את המשימה. "מה? להיכנס למיטה עם הסבתא המגעילה הזאת?", קרא בשאט נפש. אולם שיחת שכנוע ידידותית שכללה חבילה מרשימה של שטרות של אלף דולר שתחבו לכיסו, ריככו את לבו. אחרי הכול, מי אנחנו בעולם הזה, אם לא נעשה איזה מעשה טוב פה ושם, אם לא נגיש עזרה לזולת, בייחוד כשמובטחת לנו ערמה אפילו יותר גדולה של שטרות לאחר ביצוע המעשה הנאצל?

גברון ניגש למלאכה בהתלהבות ובלהט. הוא הזליף על עצמו את האפטר שייב של הנכד שלו, "וואן מיליון", הריח הכי צעיר שהכיר, השחיל את גופו הבנוי לתלפיות בג'ינס שקנה בחנות "עד שש עשרה", ונעל את נעלי ה"נייקי" החדישות שלו. כך, בריחוף קליל אך גברי, ארב לזקיינה בטיול בין הערביים הקבוע שלה בשדרה. "במקרה" ישב על הספסל שעליו התיישבה. "במקרה" פתח עמה שיחה , כשהוא מצויד היטב בנושאים המעניינים אותה. "במקרה" סיפר לה כמה הוא בודד, כמה הוא כמה לבת זוג כמוה...

זקיינה המופתעת לא ממש הבינה מה הולך כאן. על פי אוצר המילים שלו שהיה נרחב בהרבה מ"וואלה!", "סבבה? סבבה!", ו"אני הכי ברגוע, אחותי", קלטה מיד שלפניה בוגר "מעיין הנעורים". מה שהתקשתה לתפוס, הוא, מה בדיוק הוא רוצה ממנה...

אך גברון, נאמן למשימתו, המשיך לעמול ללא ליאות. עוד מפגש, עוד שיחה, מגע יד קליל, התעניינות, איכפתיות. איזו אישה תעמוד בפני זה? אט אט חשה זקיינה, שהיא מחכה למפגשים האלה בשדרה. כשהגיע הסתיו והאוויר הפך צונן מדי לטיולים, ניאותה אפילו להתכרבל עם גברון על הספה מול האח האלקטרונית בביתה, ולקרוא יחד אתו את הספר היומי על גבי צג המחשב. גברון התגלה כאינטלקטואל אמיתי, בעל מחשבה חריפה ושכל שנון. בן זוג הולם לגמרי לזקיינה. כשהגשם הראשון תופף על הגג, כבר היה לבה של זקיינה משועבד כליל.

חברותיה של זקיינה עשו עצמן כמתלהבות מהגברבר המקסים. "וואו! שווה לגמרי!", צייצו בהתפעלות, כשהן קורצות לו מאחורי גבה. "רק חבל שאתם נראים כמו סבתא ונכד...". זקיינה ניסתה לאטום את אוזניה, שעדיין הפגינו שמיעה מעולה, אך ללא הועיל. המשפט חלחל לדמה כמו ארס הזוחל לאיטו.גברון מצדו, בתחכום מופלא, לא הזכיר כלל את קמטיה. "את בשבילי מיס תבל, סבתא'לה!", היה אומר לה שוב ושוב, כשהוא שופע שמות חיבה כלפיה כגון "סבתיק", "זקיינצ'יקית", ועוד.

שנתה של זקיינה החלה נודדת, ושום גלולת קקאו לא עזרה לה. היא יכלה לראות את מבטיהן המעריצים של צעירות בגברון שלה, והפחד והקינאה חילחלו לחייה השלווים כמו רפש לתוך מים צלולים. לבסוף לא יכלה עוד. "אני נוסעת למעיין הנעורים", הודיעה. גברון ניסה למחות בקול חלוש, כשהוא חוזר ומחמיא לקמטיה עתירי ההבעה, לשערה הלבן, המונח כמו כתר חוכמה על ראשה, לצבע הכחול, היפהפה של ורידיה הבולטים על רגליה הלבנות. אך זקיינה הייתה נחושה לנסוע.

מעיין הנעורים היה מקום יפה להפליא. זקיינה חשה שרוחה נוסקת לגבהים, כשהתבוננה במים הצלולים, שמזרקה תמידית ריססה נתזים בכל צבעי הקשת לכל צד, וגשם אינסופי של ורדים הומטר בעדינות של נוצה בכל שעות היממה על כל הטובל במעיין. כמובן, הדברים לא היו פשוטים. אי אפשר היה סתם לטבול במעיין הנעורים. הדבר חייב טקס רשמי, ומאות שנים נדרש כל טובל לעמוד בכללי הטקס . זקיינה הולבשה בשמלת משי ורודה, ארוכה, ושערה נצבע בנצנוצי זהב, וסורק למפל חלק שגלש על כתפיה.

היה עליה להיכנס אל מתחת למזרקה, אל מתחת למטר הוורדים, לעצום את עיניה, להתכוונן היטב, ואז, שלמה עם משאלתה, היה עליה לטבול שלוש פעמים במים הקרים כקרח, כשדמותה הצעירה עומדת לנגד עיניה.אם התמלאו כל התנאים הללו, הייתה זקיינה אמורה לצאת מן המעיין כשעלומיה שוב עמה.

זקיינה עמדה מתחת למזרקה, לבושה בשמלה ורודה והתבוננה במטר הוורדים שריחף, כמו חלום, מסביבה. עורה בהק בכל צבעי הקשת מרסיסי המים שהותזו מן המזרקה. בעיניים עצומות ניסתה לדמיין את דמותה הצעירה, כשהיא מנסה לשחזר אותה מאלבום הזיכרונות שלה. מוסיקה חרישית נשמעה באוזניה, וריח הוורדים סחרר את ראשה. שוב צעירה....היא דמיינה ודמיינה, אך למרות מאמציה, כל שיכלה לראות היה את דמותה העכשווית, לבנת השיער, השחוחה והקמוטה.

רחוק משם, בביתה, ארז גברון מזוודה והתכונן לעזוב. חבילה שמנה של שטרות בני אלף דולר כל אחד, הכבידה על כיסו. הוא נעל את הדלת ויצא בצעדי פנתר החוצה, אל החופש.

  מתחת למזרקה המשיכה זקיינה לראות את דמותה הישישה מול עיניה: דמות עקשנית, קמוטה, המסרבת  להתחלף.דמותה חייכה אליה. למרות השיניים הצהובות היה זה חיוך שמח, מאיר, מסופק. החיוך חלחל אל תוך גופה של זקיינה כמו יין, הרחיב את עורקיה, את לבה, ועורר בה צחוק בלתי נשלט. כך עמדה וצחקה מתחת למזרקה. אישה זקנה צוחקת צחוק מתגלגל ללא הפסקה.

בשדרה בה פסע גברון עם המזוודה, הרגיש דחף לשבת על הספסל "שלהם". הספסל נראה ריק ומיותם בלי זקיינה. גברון חש עצב מחלחל אל כל תא בגופו, ורטיבות מוזרה בזוויות עיניו. הוא נשא עיניו למעלה, אך לא ירד כל גשם. כבדות משונה ירדה עליו והוא לא הצליח לקום מהספסל.

זקיינה ירדה מהרכבת ופסעה אל ביתה דרך השדרה. לא היה קל ללכת, במיוחד כשטקס הנעורים לא הצליח. אך היא הלכה וצחקה, צחקה והלכה, עד שהבחינה במישהו יושב על הספסל "שלהם". היה זה אדם לבן שיער, קמוט כולו, גוו כפוף, ומזוודה לרגליו. הוא הרים את עיניו, וחיוכו המסנוור האיר את השדרה כמו מגדלור. "זקיינה אהובה שלי!", קרא בקול רועד."התגעגעתי אליך כל כך!".

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של רפאלה, חברתנו מהקפה (מצורף בזה) ובמיוחד בהשראת תגובתו של    "מהפכן" לציור http://cafe.themarker.com/view.php?t=1610726

  * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)