| יום הולדתך השלושים הגיע, וכמו תמיד – לא מצאתי את עצמי. רציתי להעביר את כל היום בשינה, אך ריצ'ארד, בעלי, דחק בי לקום. אכלנו ארוחת בוקר כמו כל זוג נורמלי. "מה בלִבּך הבוקר, יקירתי?" הוא שאל בנחמדות שלו."כלום," עניתי, "סתם עוד בוקר." כשהרמתי את עיניי להסתכל עליו, הבנתי: הוא לא היה אשם בכל מה שקורה. הוא היה קורבן של בחירות... מוטעות שלי. הוא באמת היה נחמד והשתדל כמיטב יכולתו. מה הוא יכול היה לעשות כשהבחירות שלי לגביו היו רוויות באינטרסים אנוכיים ולא נבעו כלל ממקום של אהבה? הרי לא בחרתי את הנשמה שבו, אלא את הדברים שהוא ייצג – מעמד, עושר, חיים טובים... היו ימים שחשבתי שהעושר יספק את צרכיי, אך היום אני מבינה שהעושר הפך להיות האויב הגדול ביותר שלי. קיוויתי שעדיין ישנם אנשים שמתחתנים ממקום של אהבה טהורה, אמיתית וכנה, ושלא כולם בוחרים בבני-זוג מתוך שיקולים המושתתים בעיקר על כדאיות ורווחיות. אני, באופן אישי, לא פגשתי אנשים כאלה. לכאורה, הכול היה נפלא אצל כולם – ארוחות ערב מפוארות, יאכטות, נשפים ססגוניים, זוגות-זוגות, בעל ואישה. בשנים הראשונות אפילו קינאתי בהם. היום, יקירתי, אחרי חמש-עשרה שנה, אני מבינה שכולנו באותה סירה: כולנו משקרים, כולנו בוגדים, כולנו מטייחים. והכול לשם מה? הגילוי הזה כואב, כי פתאום הבנתי, שלוותר עלייך היה הצעד המטופש ביותר שעשיתי בחיי. פחדתי להיות לא נורמלית, פחדתי ללכת אחרי הלב שלי. והנה, היום אני נמצאת בתוך החברה הנורמלית, ואני מבינה שהכול הוא שקר אחד גדול. הרי שום דבר אינו נורמלי. זהו דבר שלא קיים כלל. מי הטיפש שהמציא אותו? היום אני מבינה שלהיות נורמלי משמעו ללכת אחרי הלב שלך, ולא משנה לאן. להיות נורמלי זה להיות ישר עם עצמך, לדעת שהבחירות שלך הם רק שלך ושאף אחד לא בחר בשבילך.אז האם אני נורמלית או לא? מסתבר שלא. לא הלכתי אחרי הלב שלי, וזה הדבר הלא נורמלי ביותר שיכולתי לעשות בחיי קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס אני מאחלת לכולנו שנדע את האמת הפנימית שלנו ובעיקר שנלך אחריה בכדי שלא נגיע לגיל שבו נסתכל אחורה על חיינו ונכיר בטיפשותינו על כך שלא עשינו את זה שבת שלום |