מאת ארן הרשלג 

בשורה האחרונה ב"על החיים ועל המוות", בחלק אותו הגדיר "דברים אחרונים" כתב יורם קניוק, "ועתה, כזקן עם סרטן וקילה ובטן הרוסה, אני נפרד מכם". מאז, הצוואה הרוחנית הזו לא מקבלת תוקף בחיים שמחוץ לדפי הספר הלבנים, למרות שהדברים הכתובים שם היו סוג של ספר זיכרונות ואולי בעצם רק דוח ביניים, המוגש כחשבון נפש נוקב על החיים שצבר בתרמילו העמוס. למרות הקינה הפסקנית באותו שורת סיום, טורח קניוק לעמול ולעמוד על משמרתו כאדם, כסופר ואולי כמטיף העומד בשער ומזהיר. מספיק אם נזכיר שהיה זה קניוק שעמד בחזית התקשורתית במאבק על שכר הסופרים בהוצאות הספרים, הוא זכה בשנה האחרונה בפרס לספרות של קרן ישראל-צרפת, ספרו "עיטים ונבלות" הפך למיני סדרה טלוויזיונית, ספרו "היהודי האחרון" תורגם לאחרונה לצרפתית, הוא ממשיך לכתוב טורים לעיתון, בקרוב יראה אור ספרו "חיים על נייר זכוכית" בארה"ב ולאחרונה יצא לאור תש"ח - ספר אישי וגלוי בו נזכר קניוק בתקופת מלחמת השחרור, בהחלטת האו"ם, בהכרזת המדינה ובמלחמה שאחריה שגם לקח בה חלק.

הספר העוסק בתיאור מצב מלחמתי-פוליטי מזווית ראייה אישית, האם אתה מרגיש ששואלים סופרים על סוגיות פוליטיות יותר מאחרים?

קניוק: "כן, זו ההרגשה, אך אף סופר אינו מבין בפוליטיקה יותר מכל סנדלר, חייט, או שר ביטחון ישראלי. אבל שואלים כי מישהו המציא פעם את המונח הטיפשי 'איש רוח' כי אין חיה כזאת". נראה שתש"ח נכתב בפרץ של כתיבה אוטומטית, בה קניוק נזכר וכותב, נזכר וספק מתגעגע ספק משתגע. הסגנון הפלמ"חניקי ("הפלמ"ח הוא בית", עמ', 186) חוגג כאן ודומה שהסיפורים שחוברו להם יחדיו הם סוג של צ'יזבט אחד מפותל, שלעיתים הוא טרגי ולעיתים מבדח. עניין הזיכרון משמש עוגן חשוב עליו מתבססת כל היריעה והיא מופיעה כמוטיב עיקרי כבר בשורות הראשונות, "היה או לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול לזכור או להמציא זיכרון...". מכאן שטף הדיבור של קניוק נמרח על גבי הקנבס הטקסטואלי בלי שניתן לעצור אותו. המלים זורמות ומצטרפות למשפטים ואלו הופכים לעמודים ופרקים, היוצרים צינור כרונולוגי איתו ניתן ליצור פסיפס מאותה מלחמת קוממיות, או כפי שקניוק ניסה לקרוא לזה "הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה" ("...שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הורה על יד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים", עמ' 18). הוא מספר שאת הספר החל לכתוב כבר ב-1949 כימאי על האוניה שהביאה עולים ניצולי שואה. כל מה שכתב הוא העביר לבחורה מכפר יהושע שהייתה על הסיפון, והיא זו שכתבה את הכל "על נקי". הזיכרון בעיניו הוא ערמומי וחמקמק ולשחזר את אותה שנה של מלחמת העצמאות, היה לו קשה ועל כן הוא מנסה לחקור את הזיכרון ולראות מה הוא באמת זוכר.

מצוי כעס גלוי בספר על מי שהייתם, כמו במלים "חכמים לא היינו". האם יש בך צער על היהירות הנערית-גברית שאחזה בכם?

קניוק: "אינני מציג שום יהירות. אבל נכון שחכמים אינם מתנדבים להילחם על הקמת מדינות באזורים עוינים, כי אין מקימים הרבה מדינות שנבנו יש מאיין, וכאשר הקמנו את המדינה לא ידענו מה יקרה  לה כשתתבגר ולא קראנו ספרי לימוד להקמת מדינות".   זו לא הפעם הראשונה שהוא מתעסק במלחמה ההיא. המלחמות ליוו אותו ב"העיטים", ב"נבלות", ב"חימו מלך ירושלים" ועוד, אך ההתייחסות לאירועי המלחמה בגוף ראשון, הופכים את 190 העמודים לספר זיכרונות שעובר דרך תחנות התרבות עליהן אנחנו יודעים מתוך ידע כללי ולא מתוך תודעה סיפורית. כך אנחנו עוברים דרך תחנות חייו ובהם: "תיכון חדש" והמנהלת המלהיבה שנראתה כמו עכברה, הגיוס המוקדם בגיל שבע עשרה וחצי, חופי תל אביב האהובים, השכונות הירושלמיות וכדומה.אך קניוק לא מתכוון להקל על חיינו ולכן למשחק המציאות הוא משתוקק להוסיף קמצוץ של מציאות מדומה, כדי שנכניס גם ספק בליבנו וגם כדי לסמם את הכרתנו ושלא נתייחס לדברים רק כאל ספר היסטוריה או תורה מסיני, "אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה 'האני' שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי" ואולי חלמתי את הכל". כשהוא נשאל האם בספר הוא מבקש לקרב את הציבור לימי תש"ח, או שמא זועק על הפערים הקיימים בין "יפי הבלורית" של דור תש"ח לדור של היום, הוא עונה בציניות, "קודם לכל, כל צעיר בעולם הוא יפה בלורית ותואר. גם אנחנו היינו. אבל היום בארץ בגלל העדריות והאופנתיות, צעירים רבים מדי מגדלים קרחות ומהלכים בלי כובע, כי הם חוששים שלא יראו איזו בלורית יפה שאין להם ויקוד השמש בישראל הוא עז מאוד והצעירים החכמים האלה יגמרו בבתי חולים עם סרטני עור, אבל  הם עדיין יחשבו שהם חכמים כי הם צעירים ויפים". 

ישנה הרגשה כי כתבת את הספר בסגנון רומנטי-נוסטלגי, על האנשים שלחמת איתם כתף אל כתף או פגשת והמקומות אליהם הגעת - האם זו הייתה כוונתך?

קניוק: "לא ידעתי שכתבתי  ספר נוסטלגי. היינו חופרים בורות לפני יציאה לקרבות, כדי שכאשר נחזור ונהיה עייפים שליש מאתנו יישאר לגור בבורות האלה. ואנחנו הנשארים נוכל לישון".