Diving in the blue **** - STORY- part 1 

'אני חולה על הסיפורים שלך, חולה עליהם!!'עבדאלל'ה כתב לי. 

האמת? הופתעתי. לא חשבתי שצוללים מהמגזר הערבי קוראים את הסיפורים שלי. מדהים לא? זה רק אומר שיש עוד סיכוי. יש עוד סיכוי לשלום אמיתי.  אומרים שהשלום מתחיל מבפנים. זה נכון. עובדה, עבדלל'ה קורא סיפורים בעברית והם לא סיפורים מהתנ"ך, הוא קורא את הסיפורים שלי ועוד הייתי מוסיפה ומדגישה, על אף מוצאו, הוא נהנה מסיפוריי.

'כל הכבוד לך על הפתיחות' אמרתי לו מופתעת כשהתקשר

'מה?! את גנובה?!' הוא ענה לי

'אני מת על הסיבורים שלך, מת עליהם! תגידי יש לך מסנג'ר?'

'לא, יש לי סקייפ'

'סקייב? יאלל'ה, תביאי!' 

דעו לכם, רק עכשיו, לאחר שוך ה'סערה' הוירטואלית שהייתה, אני יכולה להירגע ולראות דברים יותר בבהירות וזאת על אף עור הפיל העבה שהצמחתי (מאז הפעם האחרונה)... היום, אני יודעת בדיוק מי קורא, מי לא קורא, מי אוהב, מי לא אוהב, מי שונא, מי מתעלם, מי מחטט, מי מרכל, מי מתנשא, מי מסכסך ומי מפנטז. זה רק בגלל שסגרתי את הברז, רק אז הגיע מבול המיילים והטלפונים מכל הסמויים ששותים ממנו.

חז"ל אמרו 'מים גנובים ימתקו' ואני אומרת, מים מלוחים ימתקו כפליים... 

עבדאלל'ה, הוא צולל ותיק באמצע שנות ה-30 לחייו, הוא חי עם 12 עשר אחיו, הוריו ונשותיו בעיר רהט שבדרום ומשלים את תואר הדוקטורט שלו באונב' בן-גוריון שבב"ש.  

'אני המון באונב' בן-גוריון' סיפרתי לעבדלל'ה

'מה באמת? מה את לומדת שם?'

'מה פתאום לומדת! אני עובדת שם מדי פעם בבית הסטודנט כשיש אירועי פתיחת סמסטר'

'מי יודע, אולי אפילו קנית אצלי משהו..' הוספתי

'לא יודע, אולי'

'תדעי לך, את בסדר את'

'באמת? למה אתה חושב ככה?'

'את אישה אמיתית, יודעת מצוין לעשות בלאגן'

'מה פתאום, עבדלל'ה! למה אתה מלכלך?!'

'מה מלכלך? תירגעי זו מחמאה'חייכתי, אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, החלטתי בייני לבין עצמי..

'טוב, מה נהיית בשקט? יאלל'ה, מתי צוללים?' הוא הנחית

'צוללים?'

ניסיתי להרוויח זמן... גם ככה אין לי כמעט עם מי לצלול, אבל איתו?! מה לי ולו?!

'מה? אתה לא פוחד?' שאלתי בתמיהה

'בוהד? ממה?'

'אתה יודע.... '

'תכתבי עלי מה שאת רוצה, מצידי אפילו הגדה של בסח'     

 מה זה שמחתי!!! אבל לא להרבה זמן כי עבדלל'ה הזהיר אותי לכתוב עליו רק דברים טובים. הוא איים עלי בפירוש-

'שלא תגלי פתאום שמישהו סגר לך את הברז באמצע צלילה, או ציבה לך את הסנבירים בבטון, או *************************, גם זה לא כדאי לך!!'

את הדבר השלישי האמת לא הבנתי, כי זה היה בכלל בערבית, הייתה שם רק האות P:, אין לי מושג מה זה אומר.. מה שנכון הוא, שבסוף קבענו. 

    Diving in the blue **** - STORY-  part 2 

עבדאלל'ה התעקש לאסוף אותי מהבית, איזה גבר מושלם!! ממש ג'נטלמן!!

אמרתי לו-

'עבדלל'ה, לא צריך, נו... יש רכבת, תאסוף אותי כבר מב"ש'

'מה בתאום! השתגעת?! אני לוקח אותך מהבית, כמו נסיכה!'

שיווו.......... מה זה התרגשתי!!!  לא סיפרתי לאף אחד, ידעתי שכולם יתנגדו, אז למה לי? סתם יבאסו לי את הכיףף, כל הקנאים האלה.. אני 'מתה' על הרפתקאות, 'מתה' עליהן! לא סתם קראתי את כל הסדרה של 'חסמב'ה' כשהייתי ילדה וגם את כל 'קופיקו' וגם את 'מנהרת הזמן'... אה.. זה בכלל היה בטלויזיה.. סורי.. לא זוכרת... טוב, זה היה ממש ממש מזמן...  

האמת, כמה ימים אח"כ, שעת זריחה.. לפי הרעש ש'מישמיש' עשה, מייד הבנתי שמשהו קורה בחוץ, מה? מה זה כל הרעש הזה? 'מישמיש' המבוהל, מסכן, כ"כ כ"כ פחד, כל שערותיו סמרו כאילו החדיר אצבע (יותר נכון, בוהן) לשקע חשמלי, בעיניו היה מבט מאיים, גבותיו מכווצות ופיו הוציא המהומים עצבניים שלא יביישו אף אריה רעב ועצבני, וודאי תרצו לדעת מדוע... ובכן...'מישמיש' לראשונה... פגש.......... גמל !!! 

'יאלל'ה, את מוכנה?'

'מה זה?! עבדלל'ה! השתגעת?!'

 מנסה להשתלט על 'מישמיש' המבועט..

'רצית לצלול לא? יאלל'ה! איפה התיק צלילה שלך?'

תיק תק, עבדאלל'ה כבר רץ את השביל הפרחוני של בייתי, מטפס בריצה את ארבעת מדרגות מרפסתי וניצב בפתח דלת ביתי, מתעלם מ'מישמיש' הזועם, מעמיס את תיקי הכבד בזריזות, במהירות ובקלילות..

'תזהר על העציצים!!' אני קוראת אחריו

בום!! משהו נשבר.. אוףףףף..

עבדלל'ה כבר רץ בחזרה לשני הגמלים, מרים, קושר וקורא-

'נו.. יאלל'ה אישה, הדרך ארוכה!!'

האמת? דווקא מתאים לי טרק גמלים ועוד בפסח, לזכר יציאת מצרים. למה לא? ובכלל אני מאוד אוהבת לרכב על חיות, ואם אין לי גבר טוב לרכב עליו, גמל גם סבבה.  

צ'יק צ'אק, עבדלל'ה מוריד את הגמל בלחישות.. נהימות.. קולות וצעקות ... 

'גרררר........עאאאא...'

'גרר... עאאא...'

'געעעע' 

'שששש... ' אני אומרת לו, 'עבדלל'ה! אתה תעיר לי את כל השכנים! אל תעשה פדיחות!!'

'מה פדיחות?! את רוצה לשבת או לא?!!'

זהו.. כבר כל השכנים בחוץ ומישמיש ב'היסטריה' של החיים!!! אוי ואבוי!!! הופ! מתיישבת ואני כבר למעלה... הופ!! גם עבדלל'ה למעלה...

זהבה, בני וכל השכניםםם מתבוננים בנו בהשתאות כאילו זה עתה נלקחנו מאיזה סרט ערבי של צהריי יום שישי

'זהבה, אל תשכחי,  טיול, מים, בונזו ל'מישמיש', אשוב בקרוב!'

'תעשו חיים!' בני צועק אחרינו

 אין על בני וזהבה, אין.   זהו.. אנחנו כבר דוהרים.. מאחורינו כעת רק ענני אבק... 

   Diving in the blue **** - STORY- part 3 

40 יום ו-40 לילות ארך המסע.  

דעו לכם, אני שהחזקתי מעצמי שורדת הבנתי שאני באמת לא מבינה ולא יודעת כלום. עבדלל'ה הוא שורד אמיתי. אמיתי. מכיר כל הר, תל, סלע ואבן בארץ כמו את כף ידו, קשוב ודרוך לרוחות השמים, קורא בכוכבים ויודע מסתרי אמא אדמה, מתמצא בצמחים, בישולים ועוד כמה וכמה... על זה כמובן לא אוכל לספר ולפרט. מה קרה לכם?! השתגעתם?! אני בחורה טובה, לא כמו מה שאתם בטח חושבים עלי, אמרתי גם לעבדלל'ה על ההתחלה-

'עבדלל'ה, זה רק לצלילות! כל השאר- לא בא בחשבון!!'

'ליאורה, תרגעי, את לא מעניינת אותי, אני לוקח אותך לטיול הזה רק בשביל הסיבור. רק בשבילו'

ישר נרגעתי... 

אגב, דעו לכם, עבדלל'ה הוא בכלל נשוי ולא סתם נשוי, יש לו 3 נשים ועוד ידו נטויה.

'עבדלל'ה, איך אתה יכול?' אני שואלת בזעזוע

'מה? כאילו להראות לך?'

'נוו.. די..תפסיק... אישה אחת לא קל, שתי נשים לא פשוט, אבל שלוש?!'

'אצלכם זה לא בשוט, אצלנו זה מאוד בשוט, ככה נולדנו, ככה גדלנו וככה אנחנו... זו דרך חיים אצלנו, מה?! שכחת כבר?! לאברהם לא היו שתי נשים? ולשלמה המלך? היו אלף נשים!! אלףף!!'

'טוב טוב, צודק צודק' אני נכנעת, עדיף גם לא לעצבן אותו, שיישאר רגוע, הכי בטוח בשבילי.  

חוצמזה, העבדלל'ה הזה... דעו לכם, יש לו המון ידע וגם ניסיון לא חסר לו ואפילו נסיון קרבי, הייתם מאמינים? עבדלל'ה סיפר לי בחשאי שהוא גשש בלש ביחידה מודיעינית מובחרת של צבא הגנה לישראל. מייד נרגעתי וידעתי שאני בידיים טובות, אין לי מה לדאוג, אפילו שאין לי פל לוויני... מי בכלל צריך דבר כזה? זה מה שחסר לי שכל הקוראים שלי יתחילו לעקוב אחרי כל צעד שאני עושה פה בארץ.. גם ככה מאז כל הסיפורים שפרסמתי לא נשארה לי טיפה של פרטיות! אפילו לא טיפה!!

ועוד משהו, עבדלל'ה הוא באמת בסדר, הוא גם סטודנט מצטיין, ככה לפחות הוא סיפר לי, הוא ממש אנציקלופדיה מהלכת ואם חשבתם שאני מספרת סיפורים, חכו חכו, עבדלל'ה מכניס אותי בכיס הקטן. לגמריי.  

עבדלל'ה סיפר לי סיפורי אלף לילה ולילה. כל ערב כשהחנינו את גמלינו באוהל אחר ובנחלה אחרת על טוואי הארץ המובטחת, רובצים סביב המדורה ושותים קפה שחור מתוק ומהביל, הייתי מקשיבה לקולו הערב מספר לי סיפורים משבטים עתיקים שפעם היו חיים פה בינינו, אט אט הרגשתי איך אני שוקעת ושוקעת במעמקי עיניו הכהות. המראות והתיאורים רקמו דמויות ותלבושות שהפכו לאיטם לסרטים אנושיים בעייני רוחי והרגשתי אט אט כיצד אני הולכת ומתמכרת לקסם המדברי ולשקט השוכן בו. מסטולה מעשן המדורה, גופי הולך ושוקע על הארץ ועייני אוטוטו נעצמות.. ואז לפתע!  מייד הייתי שומעת- 

'הלוווו!! מה נרדמת?! קומי קומי, עוד לא גמרתי!'

'עבדלל'ה, דיי.. אני עייפה כבר' הייתי אומרת לו בקול עייף 'רוצה לישון'

'טוב, יאלל'ה, כפרה עלייך, מחר.. מחר נמשיך בסיפור, לכי לאוהל שלך'

וכך הייתי מתרוממת כאחוזת שיכרון, מדדה לילה לילה לאוהל הנשים ושוקעת לתוך עולם צבעוני וקסום אשר מזמן מזמן אבד. אוטוטו מגיעים לגבול... אני רק מקווה שהוא גם יודע לצלול העבדלל'ה הזה...

 Diving in the blue **** - STORY- part 4    

 אז כמו שהגענו לגבול, עמדנו בתור בדיוק שניה וחצי, פתחתי את תיקי ו.... אוי ואבוי – הדרכון!!! 

'עבדאלל'ה!!' קראתי בזעקה

'הפספורט שלי!!!'

'שו בסבורט? מה זה? לא הבאת את הבסבורט ש'לך? שיווו... את לא נורמלית, באמת אסטרונאוטית'

'לא נורא שטויות' מייד הוסיף

'מה לא נורא, עבדאלל'ה, איך נחצה את הגבול?'

'סמכי עליי' 

מייד התחלתי לדאוג... 

עבדאללה הלך לפקיד המשופם, ליחשש וליחשש, אח"כ לפקיד השני עב הכרס ליחשש וליחשש... אח"כ לשלישי הממושקף ולרביעי עם הדרגות, לחץ ידיים, מחא כפיים ואז הביט בי וצעק –

'יאלל'ה אישה, בואי כבר! אין לנו את כל היום!!'

'מה בואי?! עבדאללה, אני בלי דרכון, השתגעת?'

'בואי בואי, נו.. יאלל'ה..  אין זמן. לא צריך שום דרכון' תפס אותי ביד, שני צעדים והופ... אנחנו במצרים.

 'תגיד לי השתגעת?!'

'מה השתגעת? תגידי תודה, מה שכחת כבר איך פעם היו חיים אבות אבותינו? בלי ת"ז ובלי פספורטים, מי צריך את כל זה? רק הממשלה, מה אנחנו חיות? שממספרים אותנו?! חופש חופש, ליאורה תלמדי, עזבי אותך מתעודות, חיים פעם אחת, לא צריך כלום בעולם הזה. כלום. כזה עולם יפה. למה לא לטייל ללא גבולות. למה לנו גבולות? למה? הכל מותר. הכל' ונתן בי מבט מלא משמעויות.

  'עבדאללה, תרגע תיכף ומייד' אמרתי לו והחסרתי פעימה.

איזה סיכון לקחתי, מה יהיה אם יקרה משהו עכשיו? אף אחד בכלל לא יודע שעברתי את הגבול, טיפת של שכל אין לי, אפילו לא טיפה!  

 נו.. טוב.. אנחנו כבר פה. אז מה לא נמשיך? חשבתי בייני לבין עצמי... אולי הוא צודק העבדאלל'ה הזה.

בחוץ נהיה קריר. מוסטפא מחכה עם המונית. עוד רגע נכנס, אני חוששת ומתמהמהת 

'עבדאללה, אני רוצה הביתה'

'מה הביתה? כפרה עלייך, את כל הארץ חצינו, עכשיו את רוצה הביתה?!'

'עבדאלל'ה, אני מתגעגעת לאמא, לאבא, לאחיות שלי, לחברים שלי, למישמיש..' קולי רועד עוד רגע ואני מתחילה לנזול'

נו.. די די, דיי.. נוו דיי כבר אמרתיי'

'מה את תינוקת?! מה את בוכה לי עכשיו?' ועוד הוסיף בחוסר סבלנות

'מה מתגעגעת? מה?! חצי עולם כבר חצית, עכשיו מילימטר מהבית פתאום את מתגעגעת, וואלל'ה, משוגעות הנשים היהודיות, רק בלאגן יש איתן. מחר צוללים, תרגעי, אין לך מושג כמה יפה פה. אני אראה לך פה דברים שבחיים שלך לא ראית, נשבע לך, גן-עדן בה. גן-עדן' 

רק שמעתי את המילה צולל.. . מייד לקחתי נשימה עמוקה ונרגעתי, אני כבר עייפה. הדרך. המסע. החששות.

'טוב' הסכמתי ונכנסתי למונית.

 בטייפ הישן מתנגנת לה מוסיקה ערבית מסתלסלת, בחוץ חושך מצרים, בריאותיי אויר המדבר החם והיבש, גופי עייף, עוד רגע ואשקע... ברגע הבא שפקחתי את עייני, זיהיתי כפר. 

'יאלל'ה קומי, ליאורה, הגענו'

'לאן?'

'הביתה יא'חבבתי'

'מה הביתה, עבדאללה?! אני הבית שלי בישראל!' מייד התעשתתי

'תרגעי, מחר את במים, זה הבית האמיתי שלך, שכחת מאיפה יצאת? מהרחם, מה היה שם? מים, רק מים!'

אני מהססת ונועצת בו מבט לא בטוח

'מזה?! את עוד דואגת? את לא מתביישת?!'  

מישהי בשמלה שחורה ארוכה מתקרבת, היא גבוהת קומה ותמירה, עיניה נעוצות בי והיא מחייכת אליי בחום- 

'תפדלי, תכירי בבקשה, זאתי קוראים לה לילה, לילה תהיה אשתי הרביעית' מציג אותה בפני עבדלל'ה על פניו ארשת חשובה ונראה כאילו נוצותיו החלו להזהיר באופן חשוד לאור הירח

 'אהלן' מחייכת אליה, שיוו... איזה יפה היא, חשבתי לעצמי, אני גם רוצה כזאת שמלה, וגם כזה צעיף וגם שחור כזה בעיניים, גם בא לי לשים, מייד החלטתי. 

 הם מדברים בערבית, מחליפים כמה משפטים ואנחנו פוסעים בשביל הצר אל עבר אוהל האירוח, מנחיתים את גופינו ברכות על מרבצי השטיחים והכריות, עוד רגע ותוגש לנו ארוחת ערב.

הים הרחב מולנו, שמיים זרועי כוכבים, הצליל היחיד שנשמע הוא רחש הגלים וקול מוסיקה ערבית מטרנזיסטור ישן באוהל שכן.  אני בשקט. לא צריכה לפטפט. אני מעט נרגשת. מחר צוללים. הלילה שקט ומבטיח וליבי רגוע עליי. אוכלים בפשטות, פיתה לבנה, ירקות חתוכים, קפה שחור, באפי ריח הנרגילה... עייני כבדות.. 

.

..

...

...

'סבאח אל חיר יא'חבבתי' עבדאלל'ה מציץ אליי מחייך מבעד לוילון האוהל

'עוף מפה' אני זורקת אליו, עייפה, בחוץ מציצות אליי קרני שמש ראשונות

'מה עוף?! לשטוב ת'בה שלך בסבון צריך! נשבע לך! יאלל'ה קומי!! צוללים !! '

'בסדר. תכין קפה. אני קמה' עונה לו בערפול עבדאלל'ה הולך מבסוט ואני שוקעת בחזרה על המזרון. 

.

..

...

....

 'קומי אמרתי!!' שומעת צעקה וקופצת בבהלה

 'צוללים נו!! יש ים בצצה, בצצה!!'   

המשך יבוא...

הערת המחברת:

סיפור זה הינו סיפור מתוך מקבץ סיפורי צלילה.

הסיפור מובא פה בחלקו הראשון פרקים 1-4.

חלקו השני של הסיפור יפורסם ע"פ הודעה שתצא מראש במייל ובדף ה'פייסבוק'.

אם נהנתם מפרי עטי והנכם מעוניינים להשאר עימי בקשר, מוזמנים לשלוח את המילה 'סיפור' למייל dive_lover@walla.co.il   ובכך להכנס לרשימת התפוצה, או לחבור אליי בדף הפייסבוק ב-liora zer-aviv .

שלכם ליאורה זר-אביב