אני לא יודעת אם אתה רואה את זה. לא, לא את המחברת. אותי. כל כך אני מקווה שלא. את הבעבוע הזה שמסכסך ומטריף אותי. כמעט אני רוצה להגיד שזה לא משנה בכלל, שנוח לי יותר לדעת שאתה לא רואה, ולא מדאיג את עצמך בדברים שאינך יכול לעשות בשבילם דבר. כמעט אני רוצה להגיד שטוב יותר ככה, שרומנטי למדי להצהיר שהכתיבה הזאת ממילא לא נועדה אליך. אתה הנמען אלא שהמכתב לא יגיע אף פעם לתעודתו, אבל האמת היא שיש בזה משהו מרגיע שפועל עלי, לפחות עכשיו, כמו ואליום קטנטן וכחלחל. וכאילו בדווקא-דווקאי שכזה החלטתי שהכתיבה המוזרה הזאת תהיה בכתב-יד ולא על המחשב. כביכול חזרה למקורות, לאדם הקדמון לפני שגילה את החשמל... נדמה לי ששכחתי איך כותבים ביד. שכחתי את המיומנות האלמנטארית הזאת שלמדנו בבית ספר. שכחתי איך זה לשים אותיות אחת אחרי השנייה לפי סדר קבוע על שורות ולהרגיש את המאמץ הפיזי שבכתיבה. ועכשיו כאילו יש בי צורך אדיר למצוא מחדש את כתב היד המקורי שלי במקום לבחור פונט על המסך. יש משהו מטעה מאוד בעניין הכתיבה על המחשב, שמת לב? זה תמיד נראה מסודר מדי, מושלם מדי, רשמי מדי, מוכן לדפוס מיידי. וכל זה אפילו אם רשמת שטויות שאין להן כל פשר. עברו כמה ימים מאז שמצאתי את המחברת האדומה. פתאום אני מבינה שאני מתקיימת ביותר ממישור אחד. החזרתי אותה למקומה בספרייה, אבל בעצם אני כל הזמן מחוברת אליה. ואתה לא מבחין בזה. אולי לא הייתי צריכה להתפלא שאינך מרגיש בזה. אני לא מתפלאת, מפני שבתוך המחברת האדומה הזאת נבראת מציאות אחרת, כזאת שאני לא מנסה אפילו להסביר את נקודות ההשקה שלה לחיים שלנו. האם אתה זה אלכס, בוודאי שלא. האם אלכס זה אתה - בוודאי שלא. הרי זה סיפור אחר, לחלוטין לא שלנו. זה סיפור של מישהי אחרת, ואני עדיין לא מבינה לגמרי מי היא. מה שבטוח הוא שאנסה ככל שאוכל להתרחק מהפרודות הרותחות שצורבות לי כל נקודה חשופה בעור בכתיבה הזאת, כדי למצוא לפחות שם מנוחה. ולו בדויה. ולו לרגע מסע המלים על השורות.

11,4,2003

אלכס,

חשבתי שאלך לישון תכף כשאוהד יירדם, חשבתי שבטח אירדם לפניו, היום הזה היה לי קשה במיוחד, מעייף, מתיש מבפנים - יום שישי הראשון בלעדיך. אבל במקום זה חזרתי למחשב. אני מסתכלת על הגבשושית הקטנה מתחת לשמיכה שעולה ויורדת בקצב נשימות שקט ורגוע בצד שלך של המיטה, דידי נרדם כמעט בשנייה ששם ראש על הכרית, ואני חושבת שבעצם אני לא רוצה אותו במיטה שלי הלילה, וכמה טוב שאיילה לא ביקשה גם, מפני שגם לה לא הייתי מסוגלת לסרב. אבל זה המצב: הוא ישן במיטה שלנו, ואני כותבת לך עוד מייל. זה היה השישי הראשון בלעדיך. אני מנסה לא להישמע דרמטית כי אתה תמיד צוחק עלי כשאני עושה עסק מעניינים כאלה. אז הכנו ארוחת ערב של שישי, ועשינו כאילו הכול כרגיל. כבר אתמול ביקשתי מאיילה שתגיד לי מה הכי הכי בא לה לאכול, והיא אמרה כמובן (תנחש... נו, תנחש...) מקרוני-אנד-צ'יז. אז הכנתי לנו בתנור מקרוני-אנד-צ'יז, והדלקנו נרות של שישי אפילו שכבר מזמן עברה הצפירה של תחילת השבת. כל מה שרציתי זה לעבור את השישי הראשון כמו שתמיד אנחנו עושים. בשבילי או בשבילם? לא יודעת. מה זה משנה בכלל. העיקר שהכול ימשיך לזרום כמו שתמיד. אבל הייתי גמורה מעייפות, ואני חושבת שאיילה קלטה את זה למרות הכול. וכאילו בכוונה נמנעה מלשאול מה שכל הימים האחרונים היא שואלת באינטנסיביות שמתאימה יותר לאימא שלי מאשר לילדה בגילה: מה אבא עושה עכשיו, את חושבת שהוא הלך לעבודה החדשה שלו היום, את חושבת שהוא כבר מצא לי גן חובה, את חושבת שהוא כבר קנה לנו מיטות חדשות לבית החדש, וחסכה ממני את מטר השאלות הזה הערב. באיזה חוש מאוד מיוחד לילדה הזאת היא הבינה שהשישי הזה, עם הנרות ועם המקרוני-אנד-צ'יז כדאי שיהיה קצת יותר מתון בשבילי. ואפילו לקחה תחת חסותה את אוהד ועשתה מה שצריך כדי לנטרל קצת גם אותו ואת ההיפריות שלו ששיגעה אותי בימים האחרונים.

עשית נהדר ששלחת להם תמונות, אלכס. אתה רואה, זה לא היה מסובך מדי. איך להסביר לך את זה בצורה הפשוטה ביותר, אלכס? אל תחפש יותר מדי, אל תשקיע בזה כלום כמעט, לא צריך, באמת. כי זה כל כך לא משנה מה אתה מצלם להם, אם זה בניין עתיק מכוסה במטפס ירוק או ברבור מלכותי באחד הפארקים. פשוט תוציא את הטלפון שלך ותצלם ותשלח להם, אפילו תיבת דואר, אפילו שלט של סופרמרקט. כל דבר שיעשה בשבילם את המקום הזה שאבא נעלם אליו יותר מוחשי. היית צריך לראות כמה הם שמחו עם התמונות ששלחת. איילה ביקשה שוב ושוב לראות את הבית ההוא, אבל היא לא אמרה לי למה. ראיתי שהיא מנסה להבין משהו, ואולי גם היא הצליחה. ואולי לא. היית צריך לראות כמה פעמים במשך היום היא ביקשה שאפתח לה שוב את התמונה על המחשב.

אולי גם אני שמחתי עם התמונות ששלחת. אולי גם אני קצת כמו הילדים. צריכה שלדמיונות שלי תהיה צורה יותר מוגדרת כדי להיות מסוגלת לנווט אותם. ובתוכם. לא יודעת.

כשאמרתי שנעשה משהו כייפי במיוחד הערב, כי ביום שישי מותר, דידי, הממזרון הקטן קפץ מיד ואמר שאם אבא לא ישן במיטה שלי הלילה אז הוא רוצה לישון שם במקומו, ואני אמרתי בלי לחשוב: כן, אבל רק הפעם, רק בגלל שזה יום שישי הראשון בלי אבא. ובכלל, בוא נפסיק להיות כאלה עצובים, בסך הכול אבא נסע לכמה חודשים להכין לנו מקום נפלא שיהיה לנו כשנבוא אליו לחוצלארץ, ובואו נגמור לאכול כמו גדולים ונלך לבחור לנו סרט לראות, אולי את מלך האריות? וגם נכין פופקורן ונאכל מול הטלוויזיה, כי היום אני מרשה, ונעשה פעם אחת כאילו הכול מותר.

ראינו קצת התחלה של סרט, לא גמרנו את הפופקורן, העברתי את אוהד למיטה שלנו שלושת-רבעי-ישן ואיילה נתנה לי נשיקת לילה טוב מפוזרת כאילו הייתה עסוקה באיזו מחשבה שהפריעה לה להתרכז. חשבתי שאישן, אמרתי לך. אבל במקום זה רציתי לשלוח עוד מייל. מתי תמצא אותו? האם אתה מתחבר לאינטרנט כדי לבדוק אם שלחתי עוד משהו? מה אתה עושה עכשיו, איך עבר עליך השישי בערב הזה. האם כבר מצאת איזה קולגה לצאת אתו לפאב, אני חושבת שזה מה שעושים שם, באוקספורד של הדוקטורים שלך, לא? אולי גם אתה קרסת מעייפות אחרי הימים האינטנסיביים שעברו עליך מאז שהגעת.

תכתוב, אלכס. תכתוב לי. אולי בבוקר כשאתעורר אמצא מייל ממך. אפילו רק מלה. עכשיו נדמה לי שזה כל מה שאני צריכה.  

אני.

פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1603190