לא הייתי פה.

לא אהבתי את "כשניטשה בכה", אבל יש שם קטע שבו הסופר שם לניטשה בפה את התובנה שהוא יכול להעביר את האומללות שלו לידידיו במכתבים, אבל לעולם לא יהיה מסוגל להודות בה בפניהם

מהבחינה הזו נורא חסר לי כל העניין הזה של כתיבה ברשת. להיות מאד חשופה ולא להצטרך להיות פנים אל פנים אף פעם

(כשלא הייתי פה, כתבתי את עצמי על המראה בחדר. בציטוטים, כי גם על המראה מילים שלי הן חשופות מדי בפנימייה)

(רתם אמרה פעם, נדמה לי, שאת הדברים החשובים לנו באמת אנחנו כותבות בתוך סוגריים כי זה כאילו מוריד את החשיבות שלהם. שזו הדרך שלנו להתייחסות פחות ברצינות לעצמנו. הרבה זמן חשבת שהסוגריים האלה הם עניין תקופתי ומתישהו אני אהיה מסוגלת להשמיט אותם, אבל או שזו תקופה ארוכה או שזה יופי של מחבוא)

ואז חשבתי שאולי כדאי להפסיק עם כל המראה הזאת ולחזור קצת לכאן. בתקווה, פה אני אצליח ליצור משפטים משל עצמי, אבל באותה מידה יכול להיות שההמשך יהיה פשוט רצף מילים של אחרים.

(בתחילת שנה היו כמה חודשים שהמיטה שלי הייתה באלכסון ולא נגעה בקיר. אחר כך עברתי חדר ושיניתי עיצוב וגם המטה חזרה למצבה הישר. ההרגשה הבטוחה הזו, של הגוף הנוגע בקיר, גרמה לי לתהות אם קל לי יותר כשהגבולות שלי קרובים או שכל עניין הקיר הזה הוא פיזי נטו והגיע הזמן להפסיק להשליך את הכל על הכל)

מצחיק אותי לקרוא את עצמי. אני לא חושבת שהייתי עושה את זה אם לא היה לי קשר אישי לעניין