פעם הייתה לה אוזן, היו כאלה שקראו לה אוזן קשבת. מדי פעם פקדו את האוזן מספרי סיפורים למיניהם. לעתים הקשיבה לסיפורים עצובים ובכתה עמם, לעתים הקשיבה לסיפורים מרגשים והזילה דמעות של אושר. בין הסיפורים הפציעו לעתים כאלה מצחיקים, משעממים, מאכזבים ועוד רבים. הייתה יושבת לה האוזן בנחת וצוברת סיפורים. לאט לאט, בלי ששמה לב ,נסתמה התעלה שדרכה הגיעו הצלילים. כך קרה שהתעוררה בוקר אחד ולא הבינה מה קורה. אינה שומעת את ציוץ הסיפורים, את הדפיקות בקיר של השכנים ואת השיר שמתנגן ברדיו. ישבה לה האוזן שתתה קפה, התלבטה מה עליה לעשות, שכן מצב כזה היה זר לה. בעודה מתלבטת הופיעה לה דמעה קטנה, ללא שום הזמנה מוקדמת. האוזן נבהלה, אבל קיבלה את הדמעה בהבנה, שבינתיים קראה לחברותיה הדמעות. כך מצאה עצמה אוזן קטנה וחביבה יושבה לה בשלולית דמעות מרעננת.ככל שקיבלה באהבה את הדמעות כך חשה הקלה. לאחר זמן מה, שמה לב כי ברדיו מתנגן השיר האהוב עליה. איזה כיף, חשבה לעצמה. היא עוד לא הבינה את שארע – התעלה נפתחה, העומס ירד ותחושת ההקלה – וואוו.אז ככה הבינה האוזן כי הדמעות הן נחמתה, מדי פעם תצטרך לקחת הפסקה ולזמן את חברותיה החדשות – אותן דמעות. שיבואו לבקר, ויביאו גם את כל החברות, רק שישכיחו ממנה את הצרות. כך תתמלא באנרגיות חדשות ונחמדות.אז מסתבר שכדאי גם לתת לדמעות לעשות את שלהן, יש בהן משהו מרגיע ובלתי מוסבר. הן יכולות לחזק בדיוק במקום שבו אנחנו שוכחים לתת, שוכחים לחבק ושוכחים לשאול.. |