תמיד, לפני שאני נפגשת עם חברות וירטואליות, אני תוהה אם אני היחידה שמתבטאת ומרגישה אחרת לגמרי בכתיבה. אני תוהה אם תהיה שנונה כל כך גם במציאות, אם חריפה כל כך או, לחילופין, קצרת רוח. אני תוהה אם אגמגם ואבלע את הלשון, אני תוהה אם גם היא מרגישה כך. אני תוהה אם אפשר להבחין בי שאני מעדיפה כתיבה על פני דיבור.

המחשבות האלה עלו בי לקראת מפגש עם מספר חברות וירטואליות וילדיהן שהתקיים היום- ולשמחתי התבדיתי. לא רק שכולן היו רהוטות, משעשעות ומקסימות באופן כללי, גם אני הרגשתי שאני מתחילה, לאט לאט, "למצוא, את הלשון שלי. בכלל, ילדים הם מקדם נפלא לשיחה וגם משמשים תירוץ לא רע במקרה שהיא נכשלת.

דווקא אתמול, בחנות הספרים, ראיתי נערה שניכר בה שהיא מבלה זמן רב בפורומים השונים. המילים שלה היו מתוסרטות ומתוזמנות, שקולות ומדודות כל כך- ולא במובן הטוב. היא נראתה כאילו היא מקריאה מדף אינטרנט המתרענן באיטיות היאה לקפה. קיוויתי בשבילה שהיא תיגמל מזה.