כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    "זה היה הלילה הראשון, הלילה האחד, שבו את נאנסת ומאז את חיה בזהות שאולה"

    9 תגובות   יום שני, 31/5/10, 05:55

     ההורים שלי ללא יכולים לקבל את המעשים שלי כי אז הם יוחרמו, ומבחינתם הפכתי לסוררת, אבל אני לא כועסת עליהם, לא יכולתי לחיות את החיים שתוכננו לי".

    ראיון עם שרה איינפלד שפורסם בעולם האישה  

    צילום: אביגיל עוזי

    קישור לתמונות של שרה איינפלד אצל מירי דוידוביץ'

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1439287

     

    שרה איינפלד בקטע מתוך הסרט "סוררת" של ענת צרויה

    http://www.youtube.com/watch?v=oRJIhY4x5AM

     

    "זה הלילה הראשון, הלילה האחד שבו את נאנסת ומאז את חיה בזהות שאולה, בתוך עולם בלתי מושלם אליו השלכת ללא הכנה מעשית, כזה שנגלה לעינייך כחיוכי-צבוע מפיה הפעור של הבלנית שאותה פגשת לפני יומיים לראשונה. עוטה היא מחלצות רחבות מעל לגופה העבה, שפתיה בשרניות וידיה ממששות את גופך כדי למצוא שערה נסתרת, או ריס בודד שפילס את דרכו בשטנה לבין אצבעות רגלייך, או פיסת עור שסרחה והרי היא מסתתרת בקפל אוזנך ומהווה בבירור חציצה".

     (מתוך הבלוג "חור בסדין") 

    "אני הולכת ברחוב בשעת בוקר בסביבה חרדית. אני רואה נשים בטווח הגילאים הקרוב לשלי, מהדסות בניחותא עם עגלות, עם שקיות, עם ילדים קטנים או עם עצמן. כולן יצוקות מאותה תבנית משמימה של פנים בלי יחוד, מטפחות וכובעים כהים ותבניתיים העוטפים בחוסר רכות את שערן, חלוקים מרובעים תלויים בזוויות לא מחמיאות על גופן, ואני שמחה עבורן. שמחה. רבות מהן, שחיות כיום עם בעל וילדים ויומן מלא במעש ופעילות, הן הצד הטוב של החיים החרדים. באף מקום אחר אין את הדבר הזה, של כמעט מאה אחוזים של אנשים ממוצעים, כעורים, פסיכיים ונטולי הדר, שבסך הכל חיים בצורה שגורמת להם אושר, ואיכשהו הגיעו להגשמה בצורה קלה וללא מאמץ. כאשר בחברה אחרת אפילו הבסיס הזה לא היה להם".

     (מתוך הבלוג "חור בסדין") 

    השורות הללו החלו להיכתב בבלוג שנשא את השם "חור בסדין" במרס 2007 על ידי שרה איינפלד, צעירה חרדית בת 22 אז, נשואה, שהחליטה להעלות בבלוג את עולמה, עולמם של חסידי גור הקנאים, כתיבה שליוותה אותה לאורך התהליך שבסופו החליטה להיחשף באופן מלא, בסרט התיעודי המטלטל "סוררת" שביימה ענת צרויה, לפרק את מסגרת הנישואין ולחזור בשאלה, כיום איינפלד בת 25,  גרושה המגדלת את שני ילדיה הקטנים בדירה שכורה באזור המרכז.  מאז שזכרה את עצמה, היא מספרת "לא התחברתי לחברה החרדית שבה גדלתי ולחינוך החסידי והמחמיר, לא שאלתי מי ברא את העולם, אלא למה הדודים שלי מזיזים את העיניים הצידה כשאני עוברת. כתלמידה בבית יעקב לא התלבשתי נועז, אבל שיחקתי עם עובי הגרביים, קראתי בסתר את כל הקלאסיקות, גיליתי שיש עולם אחר שבו התייחסות אחרת לנשים. בגיל 18 כשהגיעה הביתה, לאשדוד, מהסמינר בו למדה אימא שלה הודיעה לה שיש לה שידוך, היא ניסתה להתנגד, לומר שהיא לא רוצה להתחתן, שהיא רוצה ללמוד ולהתפתח אבל לא היה מי שיקשיב "פגשתי את הבחור, דיברנו שעתיים, והפעם הבאה שראיתי אותו הייתה מתחת לחופה". 

    בעלה כנהוג הלך ללמוד בכולל, שרה המשיכה את לימודי ההוראה ותוך זמן קצר, כמו נשים חרדיות אחרות, הביאה שני ילדים לעולם, את הבת הבכורה ואת בנה. החברה שבה גדלה שרה, חסידות קיצונית בה לאישה אפילו אסור ללכת ברחוב לצד בעלה, הוא הזכר השליט הולך מלפנים והיא, העזר כנגדו אמורה להיגרר מאחור, חברה שלא אפשרה לה אוויר לנשימה. הקריאה והכתיבה היו המפלט. תמיד

    "כתיבה זה בעיקרון הדבר שאני הכי יודעת לעשות הכי טוב בחיים שלי" היא מספרת "ומגיל קטן, לכתוב. לקרוא  תמיד קראתי, עוד כילדה קטנה בלעתי ספרים והייתה לי חשיפה לא מבוקרת, לא רק לספרות חרדית. כי תביני, מה שקרה שבספרות החרדית קרה סוג של תהליך, בשלב ראשון, בשנות החמישים, עדין לא הייתה מספיק סיפורת חרדית, כשאימא שלי הייתה בגיל בית ספר היא קראה ספרים חילונים כמו של אניד בלייטון, שכתבה את "החמישייה הסודית", "השביעייה הסודית",  היא קראה  את "האסופית", את "נשים קטנות", בכל הספרים האלה איפה שהייתה כתובה קללה, או שתיארו נשיקה אז מחקו את זה. אני גם נתקלתי בספרים האלה ואני הייתי מהילדות שניסו לגלות מה נכתב מתחת, ונחשפתי לספורת מאוד איכותית. אז התחיל גל של ספרות חרדית שהייתה על אנשים שחלו וחזרו בתשובה והחזרה בתשובה הצילה אותם, ולאט לאט, הכללים החרדים התחילו להתעוות, והז'אנר החרדי התפתח והספרות החילונית נגנזה, לאימא שלי הייתה ספריה שלמה של ספרות חילונית, אצלנו כבר ממש לא, אבל אימא שלי גדלה בבית יותר משכיל, והאמינה שלא אוסרים על מישהו לקרוא, כך שקראתי הכל. בבתים של חברות שלי זה לא היה, לפחות לא ברובם. ובגלל שהייתי ילדה כל כך סקרנית אהבתי את הספורת החילונית הרבה יותר מאשר את החרדית שהייתה מיסיונרית בעיניי.

    ברגע שרק פתחתי את העיניים וקלטתי כמה ספרות זה דבר יפה, קראתי את הכל, כולל סיפורי אהבה. מהצד השני גם אהבתי לקרוא את הטקסטים של היהדות, התנ"ך, התלמוד, שיר השירים, תפילות, יש בהם עושר לשוני מדהים, וזה מאוד דיבר אלי. תמיד הקטע של השפה לקח אותי למקומות ולמלים ולאושר".  הכתיבה תמיד הייתה שם לצד הקריאה מפלט מהמחנק של החיים וחובותיהם

    "אני זוכרת את עצמי גם כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי כותבת, כתבתי שירה וכתבתי סיפורים, היה לי תמיד קל להתבטא בכתב. תראי, לא היו צריכים להסביר לי כי היה מאוד ברור על מה מותר להתבטא ועל מה לא. מותר לכתוב על דברים עם מוסר השכל שלא מדברים על אהבה, על לבטים שיש לכולם, שמדברים על דברים טריויאלים".

    ש. את זוכרת טקסט שגרם לך להבין שאת לא שייכת לעולם הזה?

    ת. אני מאוד לא אהבתי ולא התחברתי למקום שהספרות החרדית מדברת על שכר ועונש. הייתה חסרה שם נשמה, היה שם רק את האלמנט של הטפת מוסר, של מחלות, אנשים שחזרו בתשובה והחלימו, בספרים של הילדים הקטנים יותר, היו מצוירים הילדים החרדים קטנים ומכמירי לב, והחילונים מצוירים כחצופים ובוטים. הגויים היו שמנים עם פימות וסנטרים והיהודים היו תמיד חיוורים ומלאכיים. זה זכור לי מהילדות. קראתי גם את יהושע בר יוסף ונעמי רגן שכתבו על החברה החרדית, וזה כבר היה בתקופה שנכנסתי ללבטים שלי, הסיפורים היו פחות מחוברים למציאות אבל מרתקים".

    ואז בגיל 22, נשואה עם שני עוללים קטנים, היא מגלה את האינטרנט, ההתחברות לרשת היא זו שנותנת לה את הכוחות לצאת בשאלה, להתנתק מחייה הקודמים נתק מוחלט. הבלוג שהיא כותבת הוא כאוויר לנשימה:"זה היה אחרי החתונה שלי, לפני כחמש שנים, התוודעתי לאינטרנט. התחברתי אליו באופן חשאי, זה היה משהו אסור, בהתחלה עשיתי את זה לפי דקות ובחיבור פיראטי, ושילמתי לכל גלישה.

    ש. ואת מגלה עולם אחר.

    ת. לא ידעתי מה זה, נכנסתי לפורומים ושאלתי אותם מה זה ומה זה, וברגע שנחשפתי למקום שאני יכולה לכתוב בו, שכנעתי את בעלי שבמקום שאני אוציא כל כך הרבה כסף על התחברות כזאת אני אתחבר לאינטרנט מהיר, ואז התחלתי לכתוב, ופתחתי בלוג על הורות, ואחר כך את הבלוג שלי "חור בסדין" שהוא בעצם גם הטריגר שלי לחזרה בשאלה באופן כלשהו, או לפחות ליווה אותי בתהליך.

    היא פורקת את התסכולים שלה כאישה נשואה בודדה ומדוכאת, בתחילה בעילום שם, שמא יגלו זאת בעלה והוריה: "לא יודעת איך להתחיל וכיצד לכוון ולסדר את הזרם האופף אותי כמו נחיל מטורף של הווה ועבר"

    היא כותבת " לא יודעת איך אני מעיזה לעשות את זה בכלל, מאין לי האומץ לחשוף בפני חובבי רכילות זולה את הערכים המקודשים של בית אבא, לפתוח את המחשב ולפזר ניחוחות סמויים של עולם אחר... אולי עבור האמיתיים שבכם, ואולי עבור עוד נשים כמוני, ואולי " הבלוג הופך ללהיט אצל  נשים חרדיות שהוא משמש להן פה, ואצל חילוניות הנהנות להציץ אל מה שקורה בעולם השונה והזר ההוא.

    "התקשרת בהיסטריה לאיזו רבנית, אמרת לה שאת רוצה אותו, שאת בודדה וקר לך בלילה, שאף אחד לא אוהב אותך. היא התנשמה עמוקות ואמרה: אני יודעת שאנשים נהנים מכל הקטע של  "המצווה" (סקס נ.א.) כיוון שזה משחרר אנדורפינים במח. עצתי לך, על מנת שתוכלי לשמור על קדושתו של בעלך, להתמודד בדרך שונה, בכל פעם שאת מעוניינת בקרבות, קחי לך קובית שוקולד, זה עושה אותה פעולה, וגם יגרום לך לשמור על הטוהר בזוגיות שלכם"

    (מתוך הבלוג "חור בסדין").

    "זה עורר תגובות מתגובות שונות" מספרת איינפלד "חלקן נזעמות וחלקן והדות, והכרתי דרכו אנשים, זה היה הקשר שלי לעולם החיצוני, בעולם החרדי יש קשר שתיקה בכל הקשור לחייהן האמיתיים של נשים, למעמדן, לחיי הנישואין הבלתי מספקים, לרצונותיהן, דרך הבלוג גיליתי איזה צמא יש לנשים לדבר על זה, ושאבתי כח לשנות במשהו, צריך להבין שאישה שמביעה מחאה בעולם החרדי נחשדת מיד כמורדת ועלולים לקחת ממנה את ילדיה, מה שמשתק אותן וגורם להן להיכנס, אין להן לאן ללכת".

    אבל איינפלד עצה החליטה לעשות מעשה, לפני כשנתיים פנתה לעורך דין שייצג אותה בתביעה לגט, לקחה את שני ילדיה בת שלוש וחצי ובן שנה,  ארזה מזוודה, נטשה את אשדוד בדרכה אל החופש, התגלגלה בתחנה המרכזית, מצאה מחסה אצל אנשים, והתמודדה עם האיומים והלחצים,

    היום היא מוחרמת על ידי הוריה ותשעת אחיה, אבל שלמה עם המחיר ששילמה "למרות המחיר הנורא, הרגשתי שאני נחנקת בתוך הבגדים החסידיים, הרגשתי שאני נופלת לדיכאונות, שאני חיה בתוך דיכוי, ובמהלך הכתיבה עזבתי את העולם החרדי, את חיי הנישואין,  ההורים שלי ללא יכולים לקבל את המעשים שלי כי אז הם יוחרמו, ומבחינתם הפכתי לסוררת, אבל אני לא כועסת עליהם, לא יכולתי לחיות את החיים שתוכננו לי".

    ש. בהתחלה כתבת באופן אנונימי, מה גרם לך לחשוף את שמך?

    ת. כשהשתתפתי בסרט של ענת צרויה, סוררת, שם דיברתי על כל מיני מקרים בעולם החרדי, שם נחשפתי לראשונה. במובן מסוים זה קצת הגביל אותי בכתיבה. אבל מצד שני נתן לי אפשרות להתחבר לאנשים".

    ש. במאית הסרט ענת צרויה היא סוג של חוזרת בתשובה, בדרכה הביקורתית, כלומר עברה תהליך הפוך משלך.

    ת. ענת צרויה נשואה ליהודי אורתודוקסי, היא חילונית מלידה, והיא שומרת על המצוות וחיה בבית עם בעל יהודי דתי, אבל הבית גם מאוד חילוני בראש, זה בית שמשלב מסורת וחילוניות, מיקס שלא נתקלתי בו לפני כן, ואני מקיימת אותו היום, היום הילדים שלי לדוגמא בחינוך חילוני, אבל אני כן מכניסה אותם לקטע של חגים  ומסורת. כל מה שהילדים שלי יעשו מתוך מקום של בחירה יהיה מקובל עלי, בין אם לבחור בדת או בחילוניות, הדבר שחסכו ממני זה בחירה, המטרה שלי שהילדים שלי יהיו מאושרים".

    ש. כשאת נפגשת, היום כשאת חיה במרכז, באזור תל אביב, ופוגשת נשים חילוניות בגילך עם מסלול חיים שונה כל כך...

    ת. נשים חילוניות בגילי, 25, הן עדין לא נשים, יותר נערות, הן עדין לומדות באוניברסיטה, ממלצרות, הולכות למסיבות, אני במקום נורא אחר מהן. אני בחורה צעירה, עם שני ילדים ,בלי תעודת בגרות ובלי השכלה, שרוצה לעשות משהו עם החיים שלה. זה לא פשוט. אם אני מסתכלת אחורה, וזה לא דבר שאני עושה הרבה, לפחות משתדלת שלא, נורא צר לי שפספסתי את הקטע של הילדות והבגרות, כי איכשהו גם בילדות, גם בבגרות, גם בנישואין, הכל היה חלק מההצגה שעשיתי כדי לרצות מאוד את החברה, אז מישהי שמסוגלת להיות יותר תמימה, זה קצת צובט לי את הלב.

    אני נמצאת במקום שמעניינים אותי דברים שבנות אחרות לא חושבות עליהן, איך להתקיים, איך לגדל את הילדים שלי. ומצד שני, הן הולכות לאוניברסיטה ואני לא, כי אני צריכה לגדל ילדים ואם אני אעבוד בשביל להאכיל אותם אז אין לי זמן ללמוד, זאת אומרת, זה נורא מורכב, ברור שלהן יותר קל, והיה לי אולי בתיאוריה יותר קל לעבור עם עצמי את כל סערות הנפש הללו, אבל מצד שני, זה המצב הנתון ויש לו את היתרונות שלו".ש. מרגע שחשפת את עצמך בבלוג, צנזרת את מה שכתבת?ת. קודם כל הפוסטים נעשו יותר פוליטיים, כי נאלצתי לענות לאיזה כתבה מתלהמת שנכתבה עלי בוואי נט. היום אני כבר לא כותבת על מריבות ולא תשובות, לא חייבת תשובות לאף אחד.

    ודבר שני, אני קצת מצטערת על כך שמרגע שחשפתי את עצמי, האנשים שקוראים את הבלוג בחברה החרדית, לפעמים לא יודעים להבחין בין ספרות ואמנות לכתיבה מיסיונרית, ואם אני כותבת סיפור שהוא מומצא ויש לו ריח חרדי, כי זה העולם שאני חייתי בו, וזה העולם שבלבי, כשכתבתי בעילום שם זה נחשב כספור ותו לא, הרי מרגע שחשפתי את זהותי נחשפתי לביקורת. בגלל שאני יוצאת בשאלה אני מקבלת ביקורת מהחברה החרדית, ולא משנה מה אכתוב, הם יכולים לאהוב את השפה שלי ויכולים שלא, אבל הייתי רוצה שיגיבו לעניין.

    הדברים שאני חושבת שצריכים להישאר בעילום שם, אותם אני כותבת בעילום שם, אני כותבת גם בלוגים אחרים בעילום שם".

    "לעומת האישה החרדית הקונבנציונלית, החיים שלי היו מעט שונים, ולא עזבתי את הציבור ההוא בגלל שהיה לי רע. ממש לא. גם בן הזוג שלי היה איש נפלא, אך כמו רבים מהחרדים, קרבן של הקהילה שלו.  בחדרי "גלאט סקס"  ו"חסידישע סקס" ועוד עשרות כמותם בהייד פארק, תיווכחו לדעת שניתן לבגוד וליהנות מסקס חופשי, וגם להיקרא בחוץ יהודים חרדים טהורים. מאמינים בני מאמינים, כל עוד אתם לבושים כמיטב המסורת. מה שאומר שאם המטרה היא מיניות בלבד- אין צורך להיטלטל בין דירות מסתור עם מזוודות וילדים וידיים עודפות וללא פרנסה. לא ולא. את זה יש גם בקודש פנימה. הניסיון להציג כך את הדברים הוא כל כך חסר רמה והגיון, עד כי כל השומע יצחק"

    (מתוך הבלוג חור בסדין).

    ש. יש תכנון לעבור לכתיבת פרוזה ולכתוב ספר?

    ת. כן, בעיקר ספר. כרגע אני עסוקה בכתיבה לטלוויזיה של סדרה שעוד מוקדם לדבר עליה, אבל אני מאמינה שגם זה יבוא. אם זה יצליח מבחינת הכישרון.

    ש. איזה תגובות קיבלת על הכתבה שהתפרסמה עליך בידיעות אחרונות?

    ת. אני מאוד רחפנית, ולא כל כך עוקבת, לא שמעתי כל כך הרבה תגובות, פה ושם שמעתי.

    ש. מה הפוסט שכתבת שהכי קרוב ללבך?

    ת. בחורה שמחליטה להתחתן עם גבר למרות שאין לה שום רגש כלפיו כי רק ככה היא תוכל לשרוד, אני חושבת שבעולם החרדי יש המון אנשים שחוו את זה, אני חוויתי את זה במובן הספרותי, תהליך פנימי נורא קשה של הלקאה על משהו שהוא לא נורא.

    ש. איפה את מאחלת לעצמך להיות עוד חמש שנים?

    ת. אני לא יודעת. אני רוצה מקום של שלוות נפש לגדל את הילדים קודם כל, ואני נורא מתעסקת בהווה, קשה לי לחשוב על העתיד, מקווה שאכתוב כמה יצירות טובות, ומאחלת לעצמי משען בטוח בעולם, רוצה להגיע לבית, לתואר, אולי ללמוד, לא יודעת אם אפשר להגיע לזה בחמש שנים..."

    קישור לבלוג של שרה איינפלדhttp://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=sdin 

    נעמי אלון

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/7/13 22:31:
      הייתי היום בהרצאה של שרה. היא היום בסביבות גיל ה-30. עדיין לא השלימה בגרויות ומעבירה בעיקר הרצאות. ההרצאה היתה מאלפת. שרה היא בחורה יפהפיה, חזקה, פיקחית. הדרך שהיא עשתה ראויה להערכה והערצה. אין לי ספק שעוד נשמע עליה.
        11/6/10 11:40:


      עצוב שככה היא חיה ללא עזרה

      תודה על השיתוף

        1/6/10 06:28:

      נעמי, הראיון הזה שלך עם שרה תפס אותי באמצע העבודה שלי לסדרת הציורים שלי "חלונות - מצבה של האשה" אחרי שני ציורים גמורים ובדיוק עכשיו אני מציירת ציור על האשה בחברה החרדית. הראיון המרגש הזה פשוט הבהיר לי שאני בדרך הנכונה ושהסדרה הזו חשובה כל כך.

      תודה נעמי על פוסט כל כך חשוב ו*

      לאה

        1/6/10 05:24:


      הכנות, והמינוריות בהצגת השינוי בחייה של החוזרת בשאלה, מצאו חן בעיני מאד

      אבל בין השורות חבוי מעשה האונס החרדי: האשה האמיצה הזו נשללו ממנה מילדות כל הכלים המינימלים לבחור. היא מיוחדת. אבל כמה נשים  אפילו לא חושבות לבחור דרך חיים מכובדת יותר רק משום שלא למדו את תכנית הלימודים המחייבת, משום שבגיל 20 הן אמהות, משום שהשתילו בראשן את החיים לפי שכר ועונש נורא.......?

        31/5/10 22:36:

      אאוץץץץץץץץץץ'

       

        31/5/10 20:04:

      כואב וקשה לקרוא את זה.

      לא מספיק הזעזוע שהיא עברה...

        31/5/10 20:00:

      נושא כואב

      אבל כולי תקוה שנשים שעברו את זה

      הצלקת תקטן ותקטן 

      תודה נעמי *

        31/5/10 14:43:
      שעור ולקח יפה לכולנו ובמיוחד דווקא לכל אלו שחושבים שמאבק הנשים לשיוויון כבר כמעט נגמר ללמוד מה קורה במרחק של שני ק"מ מהבית שלנו.
        31/5/10 14:04:


      כתבת יפה נעמי

      עצוב מייאש לכל אדם

      שצריך להשאר מצולק

      כך.ובוודאי בחברה

      שמרנית וחשוכה

      הצלקות מדממו עוד יותר