לאחרונה אין לי חשק אפילו לכתוב והבטחתי לעצמי להיות עקבית ולהוציא בכתיבה את כל מה שעובר עליי ולנסות להבין. אפילו בדבר כזה אני לא מצליחה לעמוד. החשק לעשות דברים הולך ומתפוגג. איזה מן חיים? כל כך עלובים חיי. יאמרו תנסי תשפרי..מה יש לשפר? ב כור ילדיי - קשה לי לומר זאת ..אין לי ילדים יותר..אני חייבת להפנים כל זה לא היה מעולם. הטיח בי שאני חיה נפלא..הוא אינו רואה מתי אני קמה 5 בבוקר הולכת ברגל לעבודה כחצי שעה במקרה הטוב ואם התנאים לא מאפשרים זאת אני נוסעת בשני אוטובוסים שעה עובדת עד הערב..מגיעה הביתה עם עיניים כואבות שלא רואות היטב אלא מטושטשות.. הכל כואב ועייף..ניטלה ממני שימחת החיים והחיות...אני מנסה בכל כוחי להציג שהכל בסדר אך אמר לי מישהו לאחרונה שאני נראית כבוי ומחוקה....
אני עובדת בעבודה לא מתגמלת ונצלנית..לאחרונה אני לא נהנית להיות פה כבעבר. אני שולחת קורות חיים ואף אחד לא חוזר אליי. אין לי באמת מקום, גם בחדר, חם מדי חרקים מכל כיוון כי הוא ממקום בחצר. אני עייפה מהכל. מדוע אני חייבת לחיות את החיים האלו? כשחיפשתי משמעות לחיים אמרו שלכל נשמה יש מסע, ובכן המסע שלי לא שווה דבר. להיוולד לעולם בו אין לי מקום וכל מה שרציתי מקום נעים לחיות בו. אני תלושה וההרגשה שאני לא חסרה לאיש הולכת ומתעצמת. אני הולכת בימים האחרונים ומתחשק לי רק לבכות ולהעלם באמת.
איך אפשר לקחת לאם את ילדיה? איך? גם אם הייתי פושעת ידועה לשמצה, גם אם לא יודעת מה...אני אם.. אשמתי ופשעי שלא ידעתי להילחם שויתרתי ויתרתי כדי לרצות ובסוף נותרתי בלי כלום. מי אני בכלל? ביום שישי התנדבתי במקום שניסה לסייע לי להכיר את עצמי. בחזרה הלכתי ברגל עד שמצאתי את דרכי לאוטובוס הביתה פסעתי אחרי בחורה צעירה, התיק השקוף שהיא אחזה בידה צד את עיני התבוננתי בו וראיתי בלוק ציור..ליבי המה..מדוע אני לא יכולה לצייר יותר... אני לא מסוגלת לעשות דבר ממה שאני אוהבת, לטייל, ללכת לים, לצייר, להקשיב למוסיקה... כמו הדברים היפים הפכו להיות מכאיבים לנשמתי.
אני מנסה בכל כוחי לחייך ולהיות נחמדה לכולם והאמת שאני לא מסוגלת יותר בא לי להסתגר בעצמי ופשוט לא להיות יותר.
היום נמאס לי מהכל....
|