אני בנסיון להתערב בחברה, להתמרח קצת בטעם התרבותי הרווח בציבור ולצאת מן הצדפה האשכנזית/סנובית/מתבודדת.

אז החלטתי לעלות על מדי רחוב - מכנס יחסית אפנתי, חולצה מגוהצת, סנדלים (שהם לא קרוקס, פריסקיז, קין), קצת איפור, קצת ריח קנוי מהסופרפארם, שיער מסורק שלא כהרגלי. בקיצור, חמושה בריח מנצח, שפתיים משוחות היטב וחזיה תומכת יצאתי לי לעם.

משימה ראשונה - סקס והעיר הגדולה 2. ליום הולדת האחרון קיבלתי מתנה מהבוס כרטיס זוגי לקולנוע + פופקורן + קולה. בקולנוע המון נשים. כולן מקשקשות בשפה מהולה בשפתונים והמון מילים באנגלית באמצע, בעיקר מילים קצות כמו H&M, מנגו, זארה, איקאה, פראדה.......

מצאתי לי מקום טוב באמצע. התיישבתי למרות הכפתור הלוחץ במכנסיים, הצמדתי את הרגליים באופנתיות האחת לשניה (לא כמו עם מכנס הדייגים הקבוע שלי) והמתנתי בקוצר רוח להתחלת הסרט. מתוך הרגל חשבתי לגרד קצת מעל עין שמאל ואז נזכרתי ששוכבת לה שם שכבה קטיפתית ויקרה של צללית עיניים לא במבצע. טוב. הגירוד ימתין לו לזמן יותר נח.

הסרט התחיל. נשים מהופנטות בוהות במסך הגדול, שלל ביגוד והנעלה חולפים מול העיניים, המון ציצים חשופים, שיער מגולגל ומתולתל ומושפרץ היטב בספריי, הנשים שלידי לא נושמות מרוב התרגשות, הסנדלים כבר מתחילים ללחוץ לי על האצבע הקטנה, הריחות שמסביב ביחד עם הריח של עצמי מסובב את הקרביים שלי בריקוד קובני סוער , המתח עולה ועולה לקראת רגע השיא על המסך.....הגבר האולטימטיבי, זה שמסתובב רק במטרה אחת - לשמח נשים, לכבד אותן, לעזור לשטוף את הרצפה, לעשות קניות, לעשות סקס כשבא לה ולהגיב באמפתיה כשלא בא לה, זה שתינוקות זה חלום ילדות עבורו, שאמא שלו זה לא הדבר החשוב ביותר עבורו, הגבר שאפשר לפגוש בכל מכולת שכונתית בניו יורק.

ואז, סצינות אקזוטיות באבו דאבי (שמקריאה מוקדמת של הפרומו לסרט מתברר שזה בעצם מרוקו), נשים לבושות מותגים במדבר, אין זיעה, אין חול, אין יתושים, הקוברות מסונוורות מכל היופי האמריקאי הזה, שפתונים לא מתמרחים, צללליות לא שוקעות להן בקמטים שליד העיניים, מייק-אפ מושלם, חזיות מלמלה ותחתוני תחרה, אין מחזור, אין תחתונית, לא חם, שיערות לא צומחות איפה שהן לא רצויות, אני מסתחררת, אין לי נשימה, הריחות בקולנוע חונקים אותי, השלפוחיות באצבעות בסנדלים מאיימות להתפוצץ כל רגע ולהציף בנוזלן השקוף את כל האולם, אני רצה החוצה להקיא.

סוף הסרט. לפופקורן וקולה לא הגעתי.

כל הדרך הביתה ירדתי על עצמי בקול רם והחלטתי לכפר על החוויה בצפיה אינטנסיבית ובלי זפזופים באירוויזיון.

בין תלבושות הזויות לשירים מביכים לזמרים חובבנים לקהל מאולף היטב לחולה צומי שרץ על הבמה למנחים הבלתי נסבלים והראל סקעת אחד שמישהו שכנע אותו שהוא יודע לשיר (טוב, קיבל חותמת של כוכב נולד) ושמילות השיר הן אלו שיעשו את השלום העולמי - תסלחו לי, נרדמתי והתעוררתי בבוקר בפחד לגלות שהוא זכה במשהו ונצטרך לארח את כל חבורת הזבל האירופאית הזאת אצלנו בירושלים הבנויה בשנה הבאה.

די, כל התרבות הזאת כל כך מעייפת. תנו לי קצת תרבות אחרת, ספינות בלב ים, השתלטות ממסוקים, קומנדו ימי, חבורת שקרנים טרוריסטים במסווה של פעילי שמאל פציפיסטים, גרזנים, פצצות, פצועים, תקשורת פה, תקשורת בחו"ל, טורקים, חמאסניקים, מטוסים, הסברה, התרגשות, צבעי הסוואה, ריח זיעה, אוהל משפחת שליט, גלעד שליט, שחרור מחבלים.............פחד.

כי עם סקס במזרח התיכון אני יכולה להסתדר.