כותרות TheMarker >
    ';

    Empathy Gallery

    תפישת עולם:
    בין האני לבין האחר
    משתרע שטח הפקר

    Empathy Gallery
    היא
    גלריה באינטרנט

    יעוד
    לאפשר מפגש בין
    אנשים שונים
    מתחומי חיים
    ואמנויות מגוונים
    בקרב
    ערבים ויהודים
    בדגש
    על עולמות היצירה
    הרב גווניים

    המטרה
    עולמות האמנות
    והאינטרנט כפלטפורמה
    ושניהם
    כגשר לדיאלוג בין
    שונים ומודל חיים
    אפשרי לצעירים
    של
    שני העמים.


    ארכיון

    במקום שבו אנו צודקים לא יצמחו פרחים

    63 תגובות   יום שני, 31/5/10, 20:09

     

     

     

     

    המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

     

     

     

    מן המקום שבו אנו צודקים

    לא יצמחו לעולם פרחים.

     

    המקום שבו אנו צודקים

    הוא קשה ורמוס כמו חצר. 

     

    אבל ...

    ספקות

    ותהיות

    עושים את העולם לתחוח

    כמו חפרפרת

    כמו חריש.

     

    ולחישה תשמע

    במקום שבו היה בית

    אשר נחרב.

     

     

    יהודה עמיחי

     

     

     

     

    התשובה אבדה עם הרוח / בוב דילן

     

     

     

    כמה דרכים על אדם לעבור

    כדי שיכונה בן אנוש

    וכמה תרחיק היונה בימים

    לפני שתנום בצל ברוש

    וכמה יירו הרובים

    עד אשר יותכו 

    להיות את

    ומכוש

    רעי

    התשובה אבדה עם הרוחות

    אבדה עם הרוח הנושבת.

     

    כמה עיניים צריך בן אדם

    לראות אור שמים כחולים

    וכמה אזניים דרושות

    שיישמע קול אביונים ודלים.

     

    כמה מיתות נחוצות

    שיבין כי רבו מדי הנופלים

    רעי

    התשובה אבדה עם הרוחות

    אבדה עם הרוח הנושבת.

     

     

    בוב דילן

     

     

     

     

    אלו רגעים קשים לבני האדם בקהילה האנושית הבינלאומית

    אנו לומדים שלא למדנו כלום מהמאה העשרים

    בני אדם ממשיכים לפתור סכסוכים בעזרת

    אמצעים אלימים ואנו סופרים את המתים

     

    הדרך שלנו

    היא

    אף על פי כן

     

    לא עצימת עיניים נוכח אימתה של המציאות

    לא כניעה לכוחות ההרס והכיעור שבהתנהלות

    אלא דבקות חסרת פשרות באלטרניטבה של תקוות

     

     

     

    יואב

     

     

     

    מצורפת תמונה של מיצב עצים פורחים העשוי משברים של חרסים

    עבודת קרמיקה משותפת לאמניות בותינה מלחם מערערה

    ומירי פליישר מתל אביב

     

    באדיבות הגלריה לאמנות באום אל פחם

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (63)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/5/12 15:13:
      יפה ומרגש! מאוד מצא חן בעיני החיבור לשיר של דילן. בדיוק בשבוע הבא אנו עורכים ערב לכבוד יהודה עמיחי במוזיאון בן אני עובדת - מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה בקבוץ ברעם בגליל. ויואל מרשק - שהוא אחד הדוברים יקריא את השיר הזה וידבר על החיבור האישי שלו לשיר הזה. תודה! נירה אגמון, קבוץ ברעם
        13/6/10 04:34:


      יואב... :)

       

      כל תגובה שלך לפוסט, יכולה להיות פוסט מדהים בפני עצמו.

       

      שירים מעולים הבאת; את יהודה עמיחי אתה יודע כמה אני אוהב (ומי לא?). את בוב דילן, רק שתדע, אני אוהב לא פחות - הוא אחד המוזיקאים והכותבים האהובים והמשפיעים עליי (ועל מי לא?). ואת הכותב השלישי בפוסט, אחד יואב, אני מתחיל לאהוב כמעט כמו את שני הראשונים... (ובעצם, מי לא?). כל הכבוד לך על האופטימיות והתקווה, הכישרון והמבע, החיוביות ובכלל... כבן טבעון אני מצדיע לך, אחי לקרייה, ורק שתמשיך ככה!

       

      וגם התמונה מהמיצג הערבי-יהודי יפה מאוד.

       

      תודה,

      תומר

      (כוכב יוענק כששוב יהיו לי...). 

        12/6/10 21:50:

       

       

       

       

      מחמוד דרוויש במרכז תל-אביב

       

       

       

      התרגשתי לקראת הנסיעה

      לאחרונה ממעט לצאת לארועים

      אבל כאן חברה שקרובים לליבי מבקשים

      חש כבוד ומיוחדות לאותם אנשים ומרגיש שזה

      בסדר לייצר מאמצים ולהקדיש משאבים נפשיים

       

      מן הרגל כזה

      כשאני נוסע למפגשים אנושיים במקומות רחוקים

      אז יש אצלי בתיק מלבד בגדים להחלפה ומגבת לזיעה

      גם מצלמה וכמה ספרי שירה ובדרך אספתי גם מאכלים

      והנה "מאסלאו" מאורגן ואנחנו מסודרים לדיאלוגים מכל

      הסוגים והמינים

       

      בכניסה היה חיוך ומאור פנים שעל ההתחלה מייצר תחושה

      נפלאה ואחר כך מתח של הכרות והצמדת פרצופים לכינויים

       

      והיה גם רגע מרגש ויקר מאוד לליבי

      שנראה לי כי אשמור אותו הרבה מאוד זמן, גם אחרי מותי

       

      התל-אביבים ביקשו דרוויש

      עלתי לבמה

      והיד עם הספר הרגשתי רעדה

      היתה לי לחלוחית בעין

      שהסתירה את האותיות

      מבין החשכה שבסביבה

      חשתי את הכבוד שלכם בהבעה

      וזה איפשר את ההקראה של השירה

       

      כבוד לנוכחות הערבית

      דרך הנוכחות של השירה

      דרך הנוכחות של דרוויש הערבי ואני הישראלי

       

      תודה לכם תל-אביבים שנקינאים

      שאיפשרתם בלילה צרוב לחות

      לקיים בכבוד איכות כזו של נוכחות

       

      עם הרבה תודה

       

      יואב לוי

       

      וגם דרוויש

       

       

       

       

      כששני הצדדים צודקים, המלחמה בלתי נמנעת

      כשצד אחד מפסיד השלום בלתי אפשרי

      כשני הצדדים מפסידים רק אז נובטים זרעי השלום

       

      את זה אני לא המצאתי

      ההסטוריה חוזרת

      וחבל

      ואתה לוחם שלום אמיץ

        12/6/10 10:49:

      צטט: yoaview 2010-05-31 20:39:46

       

       

       

       

      לגור במקום אחר 

       

       

       

      לפעמים

      אני מדמיין

      שהייתי רוצה לגור

      במקום אחר

      בעיירות רקומות בפסיפס

      של רגישות ותבונה.

       

      לפגוש אנשים שאינם נלחמים

      כאלו שהם תמידית קודם חושבים

      לפני שעושים 

      לא ממהרים עם כלי הרג לפגוש אחרים

       

      מחפש עיירות חדשות

      לא כאלו שמקובעות

      עם הדפוסים

      המלחמתיים

      של המאה העשרים

       

      יואב

       

       

       

       

       

       

       

      כמה אתה צנוע...

      מפרסם כתגובה שיר שלך.

      שיר מקסים שמביע

      משאלת לב של כולנו.

      אנו חיים במדינה שחייה בין מלחמות...

      עוד לא למדנו שכאשר מחפשים נקמה

      צריך לחפור שני קברים... אחד גם לעצמנו...

      מי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תיהיה אחרת.

        8/6/10 23:58:

       

       

       

       

       

       

      אל תקדם אותנו

      בכלבי שמירה משתוללים

      ובאגרוף מאיים:

      לא לדרוך-על-השתילים,

      אלא

      יום אחד

      מוקדם בבוקר,

      קח אותנו לראות

      את שדה השיפון.

       

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        4/6/10 22:12:

       

       

       

       

       

      בשלב הזה של החיים

       

       

       

      בשלב הזה של החיים,

      כבר יש ממש, אבל ממש מעט דברים

      שמצליחים לייצר אצלי כאדם,

      ריגושים אנושיים,

      מהסוג

      שלא

      הכרתי

      או חוויתי

      או הבנתי במהלך מסעות חיי.

       

      המפגש עם המשורר טהא מוחמד עלי, נצרב בתודעתי

      ובמיוחד בליבי, כרגע מחולל של אנושיות נדירה

      המובעת ברגישות, מתוך אמפתיה ויושרה.

       

      זכות גדולה היתה לי ונתאפשרה

      להכיר את האדם והמשורר: טהא עלי

       

      באחת מהפגישות שלי עם סטודנטים ומרצים

      באוניברסיטה בארץ ... שאלו אותי הנוכחים

      לאחר שהקראתי ממגוון שיריו של טהא ...

      מהו לדעתי השיר המייצג את טהא יותר מכל...

      בחרתי, ב - "נקמה" ...

       

      יש בשיר הזה עוצמה אנושית

      שילוב נדיר של יושרה פנימית עם רגישות

      אמפתית לאחר ... דברים שכבר מעט מאוד מוצאים

      אצלינו בסביבתנו בהוויית החיים.

       

      השיר הזה מוקדש

      לכל המתלהמים ... מחד

      ולכל המיואשים ... מאידך

       

       

       

      יואב

       

       

         

      נקמה  /   מוחמד טהא עלי

       

       

       

      לפעמים

      מתחשק לי להזמין לדו-קרב

      את האיש

      שרצח את אבי

      והרס את ביתי

      ושילח אותי עירום ועריה

      לכל הרוחות של עולם

      הבריות הצר.

       

      שאם יהרגני

      ומצאתי מנוחה נכונה

      ואם אחסלהו

      מצאתי נקמה.

       

      אבל...

      אם יתגלה לי

      במהלך הדו-קרב

      שיש ליריבי

      אמא

      שממתינה לו

      או אבא

      שמניח את כף ימינו

      על כברת הלב בחזהו

      בכל פעם שהבן שלו מאחר

      אפילו רבע שעה

      מעבר למועד שובו - 

      או אז

      לא אהרגהו

      אם הכנעתי אותו.

       

      זאת ועוד...

      לא אחסלהו

      אם יתברר לי

      שיש לו אחים ואחיות

      שנוטים לו אהבה

      ומתגעגעים עליו בלי הרף:

      או שיש לו

      אשה הששה לקראתו

      וילדים

      שאינם אוהבים כשהוא נעדר

      ושמחים במתנות שלו

       

      או שיש לו ידידים וקרובים

      שכנים ומכרים

      חברים לתא המעצר

      שותפים לחדר בבית החולים

      רעים לספסל הלימודים - 

      שמתעניינים במעשיו

      ומקפידים לומר לו שלום.

       

      וגם אם יהיה ערירי

      כרות עץ משפחה

      שאין לו לא אמא ולא אבא

      לא אחים ולא אחיות

      לא אשה ולא ילדים

      בלי חברים וקרובים ושכנים

      בלי מכרים

      בלי רע או עמית

      בלי ידיד לרפואה...

       

      לא אוסיף

      למצוקת ערירותו

      לא יסורי גויעה

      ולא עצב כליון.

       

      רק בזאת אסתפק:

      אעלים עין ממנו

      כשאתקל בו ברחוב

       

      ואשכנע את עצמי

      שהתעלמות,

      בפני עצמה

      גם היא

      סוג של נקמה.

       

       

       

      מוחמד טהא עלי

       

       

      קד קידה ... עוד יש לנו מה ללמוד מהסביבה

       

       

       

      יואב

       

       

       

       

       

       

        4/6/10 21:33:


      שמחה שנכנסתי וקראתי את הפוסט הזה.

      שיש עוד שפיות בקפה.

       

      זמנים קשים לגלריה

      אבל ימים יפים בדרך.

        4/6/10 20:52:

       

       

       

       

      מות,

      חכה, שב,

      קח לך כוס יין,

      חדל להתמקח,

      הרי אתה ושכמותך,

      לא מתמקחים עם בני אדם

      ואני ושכמותי לא מתמסרים למשרתו של הנסתר,

       

      הנפש לך מעט,

      אולי הותשת ממלחמות הכוכבים,

      ומי אני שתכבד אותי בביקורך ?

      כלום פנויה שעתך לבחון את שירי ?

      לא...  הרי זה כלל לא עניינך,

      האם אותך מינו

      רק על החומר באדם

      ולא על דיבורו

      לא על פועלו.

       

      מות,

      האם זו ההיסטוריה  -

      אוהבת, אוייבת  - 

      שמטפסת בין שתי התהומות ?

       

      עוד תבנה יונה את קינה

      ותטיל את ביציה בקסדות הברזל

      אולי עוד יעלה העשב מבין גלגלי מרכבה מנופצת

      אולי עוד אוכל לאמר שלום לפנימיותי אשר מחוצה לי

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        4/6/10 00:28:

      "...לא עצימת עיניים נוכח אימתה של המציאות

      לא כניעה לכוחות ההרס והכיעור שבהתנהלות

      אלא דבקות חסרת פשרות באלטרניטבה של תקוות ?

      יואב,

      מדוע לא נוכל?

      הרי אנחנו מתרחקים 'מאלטרנטיבה של תקוות'

      בכל רגע יותר ויותר?

      כרחוק גל מגל..........

      מירה

       

        3/6/10 16:19:

       

       

       

       

      עוד אחלום,

      לא כדי לתקן את מרכבות הרוח

      או את נגעי הנשמה

      גם לא לעצור את רעשי האדמה

      אבל עוד אחלום ...

       

      אולי עוד יתרחב העולם למעני

      הן בן מבני הים הזה אני

      שלא ויתר על הקושיה הקשה

      מי אני ?

      בזו התנהלותי ...

      כאן בסביבתי ...

      במצבי

       

       

      וגם יואב

       

       

       

        3/6/10 08:38:


      אכן.

      ולוואי וכבר לא...

        3/6/10 00:08:

       

       

       

       

      בועז

       

       

       

      חייתי כאן יותר משנות דור,

      ימים של רוחות וכוכבים

      בין תורן למפרשים 

      הפליגו לדרכים.

      עצים וצפרים

      מצאו כאן

      מנוחה

       

      אני לא ...

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        3/6/10 00:03:

       

       

       

       

      אסתר

       

       

       

      עוד העשב יוריק

      וצפור תנסה את קומץ צליליה

      הערפל יעלה ויתפזר

      ושמש תפציע מעבר לרכסים הרחוקים

      שמחה מבקרים שלפני עידן ועידנים

      תדפק שוב על כלוב החזה.

       

      העורבני פרח לו

      אני לא

      הוא לא בונה קנים בתוך עצים מתים

      ואני חרד לעתידם של הילדים

      להם

      אנו מיועדים עוד מעט

      להוריש את החיים,

      כשמסביב יותר ויותר

      מנהיגים מתלהמים

      ושולחים עם סמני קריאה

      שוב 

      את החיילים להרוג את האחרים

       

      האם גם במאה העשרים ואחת

      לא נצליח לייצר פתרונות אנושיים

      בשביל הילדים העתידיים

      המוסלמים

      הנוצרים

      היהודים

       

      רבים ציירו ברושים

      ובכל זאת

      מונק צייר אלון

       

      אנחנו צריכים להתעקש

      לאמן את ליבנו ומוחנו

      לייצר עצים חדשים

      משברים מתים

      כפי שיצרו

      יחדיו

      בותינה ומירי במיצב המשותף המוצב בראש הפוסט

       

      בני האדם מסוגלים ... אם הם רק רוצים

       

      ושארית החיים היא תבונה או סכלות ...  ולנו האחריות והאפשרות

        

        

      יואב

       

      עם הרבה כבוד

       

       

       

       

       

        2/6/10 23:48:

       

       

       

      רות

       

       

      הזכרון הכי חזק שנשאר לי מהילדות

      הוא הרוח.

      עכשיו מפחד שלא נותרה בנו עוד רוח.

      לא רוח

      ולא צפרים

      מה יהייה עלינו ?

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

        2/6/10 23:44:

       

       

       

       

       

      התיחסות של הרבה כבוד לטל

       

       

      לחצות את הביצה טל ... לחצות את הביצה ... בזה מדובר ....

       

       

      מביט בשורשים 

      שנשארו מכל אותם עצים, שמתו כאן

      ורק בזכותם אנחנו יכולים לדרוך במקומות הרכים.

       

      שורשים כאלה שומרים על קשיותם.

      יתכן שהיו מוטלים

      פה מאות בשנים

      ועדיין

      השרידים המשחירים

      מבעד לירוקת מבצבצים.

      עדיין לא אבד עליהם הכלח,

      הם שתומכים את צעדינו

      מבפנים, כדי שנוכל לעבור.

       

      וכשאנו חותרים קדימה לתוך האגם הפנימי

      בגבהי הרמה, אנו מרגישים  כיצד זכרו

      של האיש הקר,

      שפעם הטביע את עצמו במקום הזה,

      עוזר לסירה הרעועה לצוף.

      זה, אשר ברגע של טרוף

      בחר להפקיד את חייו

      בידי המים

      ובידי הנצח.

       

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        2/6/10 23:16:

       

       

       

       

       

       

      תשובה לאלי כהן ...

       

       

       

       

      שעור מהקאמא-סוטרא

       

       

       

       

      עם כוס המשקה המשובץ בפנינים

      חכה לה,

      על ברכת המים סביב הערב ופרחי הקולוניה

      חכה לה,

      עם סבלנות של סוס המוכן למורדות ההרים

      חכה לה,

      עם טעם הנסיך המובחר והמרהיב

      חכה לה,

      עם שבע כריות ממולאות בענן קל

      חכה לה,

      עם אש הקטורת הנשי מלוא המקום

      חכה לה,

      עם ניחוח האלגום הזכרי סביב גבי הסוסים

      חכה לה,

      ואל תמהר, שאם הגיעה לאחר מועדה

      חכה לה,

      ואם תגיע לפני מועדה

      חכה לה,

      ואל תבהיל את הציפרים סביב צמותיה

      וחכה לה,

      למען תשב רגועה כגן בשיא פריחתו

      וחכה לה,

      למען תנשום אויר זר זה על לבה

      וחכה לה,

      למען תשיל עננה עננה מעל שוקה

      וחכה לה,

      וקח אותה למרפסת למען תראה ירח שוקע בחלב

      חכה לה,

      והגש לה מים לפני היין, ואל

      תביט אל תאומי החגלות הישנים על החזה

      וחכה לה,

      ומשש קלות את ידה כאשר

      תשים את הכוס מעל לשיש

      כאילו נושא אתה במקומה את הטל

      וחכה לה,

      דבר אליה כדברי החליל

      למיתר פוחד בכנור

      כאילו שניכם עדים על מה שמחר מכין לכם

      וחכה לה,

      וצחצח למענה את לילה טבעת טבעת

      וחכה לה,

      עד שיגיד לך הליל:

      לא נותר זולתכם ביקום

      קחנה

      אם כן

      לאטה

      לא אל מותה הנחשק

      תחכה לה.

       

       

       

      מחמוד דרוויש

       

      וגם יואב

       

       

       

       

       

        2/6/10 22:56:

       

       

       

       

       

      רשמים מהתאטרון 

       

       

       

       

      בשבילי

      המערכה החשובה בטרגדיה

      היא המערכה השישית:

      הקימה לתחיה משדות-הקרב של הבמה,

      סדור הפאות הנוכריות, המלבושים

      עקירת הסכין מן החזה,

      הסרת חבל התליה מן הצוואר,

      ההתיצבות בשורה אחת בין החיים

      כשהפנים לקהל מופנים ...

       

      השתחוות ביחידות ובקבוצה:

      כף יד לבנה על פצע הלב,

      קדת המתאבדת,

      ניד הראש הערוף.

       

      קדה בזוגות:

      הזעם מושיט יד לנועם,

      הקרבן מביט בעונג בעיני התליין,

      המורד פוסע בלא טינה לצד הרודן.

       

      רמיסת הנצח בחרטום נעל הזהב,

      פיזור מוסר-ההשכל בהנף המגבעת,

      הנכונות חסרת-התקנה להתחיל מחר מחדש.

       

      כניסתם בשורה של המתים זה מכבר,

      במערכה השלישית, הרביעית או בין המערכות,

      שיבתם הפלאית של האובדים בלא עקבות.

       

      המחשבה שהמתינו בסבלנות מאחורי הקלעים

      בלא להוריד את המלבוש,

      בלא להסיר את האודם,

      מרגשת אותי יותר מנאומי הטרגדיה חוצבי הלהבות.

       

      אבל נעלים באמת הם ירידת המסך

      ומה שעוד רואים מבעד לסדק:

      כאן יד אחת מושטת בחופזה אל פרח,

      שם השניה תופסת חרב שנפלה,

      רק אז השלישית, הלא נראית,

      ממלאת את חובתה:

      לופתת אותי בגרון.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה

       

       

       

      אך ...

      הרשמים מהחיים הם אחרים...

      לא צריך להרחיב כאן בדברים ברורים

      האנשים אינטלגנטים בהבנה וגם בהרגשה 

       

      אני פוחד מן המילים עם סמני קריאה אחרי המרווחים

      אלו שתמיד בטוחים במה שהם עושים ומה שהם אומרים

       

      מחפש מילים מהן נולדת תפילה

      לפיכך אני מרבה בשתיקה

      ונעזר בהבעים קדושים

      כאלו שמשוררים

      כותבים

       

      והמוח שלי שואל את ליבי

      האם החכמנו במשהו מן הדברים הללו המתרחשים

      האם למדנו דבר מה שלא ידענו ... זאת השאלה

       

      מפחידים אותי הקצינים, השרים, המפקדים והמנהיגים

      שעם סמני קריאה מרובים החלטיים  הם מדברים ומתבטאים

      ומתנהלים זקופים ... ללא רעד וגמגום מועט בסוף המשפטים 

      המשימה בוצעה כהלכה ... אתה שומע שוב ושוב את האמירה

       

      אנשים הפסיקו לספור את המתים והפצועים משני הצדדים

       

      יש כאן בסביבה לא מעט יקרים הדוחקים ודורשים מעשים

      מעבר למילים

       

      ואני מסתפק עכשיו בהבעים צנועים

      של הרגשה וחשיבה ומאמץ גדול אמיתי

      לייצר תובנה, כזו אנושית שמסוגלת בפשטות וגם באמיתיות

      לייצר תהליכים במתינות, ללא יומרה נועזת גדולה

      פשוט התנהגות המזהה את האחר בסביבה

      ומאפשרת לו נוכחות

      עם רגישות

      וכבוד 

       

      מומסן

      האיש שכתב את החוק הפלילי הרומי, האריך ימים

      ובהיותו בן תשעים, ערכו לו החברים והתלמידים מסיבה ראוייה

      לכבוד גילו וההשגים הכתובים ...

       

      אחרי הארוחה עם בוא הכיבודים

      כשהתחילו הנאומים והפירגונים 

      שיסע מומסן מהר את הדוברים

      וכך אמר:

       

      אל תאמרו אודותי דברים ומילים זוטרים

      אם ראוי אני לשבחים,

      הרי זה על כך

      שבגיל תשעים

      עודני מסוגל ללמוד דברים חדשים ...

       

      כן

      וזו השאלה העיקרית והמהותית  - לנו עצמנו וגם לסביבתנו

      מה למדנו בימים האחרונים

      והאם נדע להיות מפנימים

      וגם מיישמים

      את המושכלות הנחוצים

       

      ימים יגידו

      היכן אנו

      נמצאים

       

      עם הרבה כבוד ותודה

       

      לכל המשתתפים

      גלויים וסמויים 

       

      יואב

       

       

       

       

        2/6/10 22:21:

       

      עד מתי מאמצי השלום יעלו רק חרס וכמה משברים נעבור עד שנגיע לשדות העצים הפורחים ?

        2/6/10 20:01:

      יואב יקר מקווה שהתקוה והפשטות יביאו לשלום אמיתי אצל הפשוטים והמחפשים והשוחרים לשלום אמיתי
        2/6/10 08:54:


      יואב

      איש מיוחד

       

      קיבלת מתת מיוחד

      לעיתים נדמה לי שהוא עול

      בעולם כל כך קשה

      קשה ואכזרי

       

      אתה נקודה של אהבה

      של אמפתיה

      של נסיון להבין

      את מה שלא ניתן

      את מה שאי אפשר

       

      אני זוכר בעירפול

      את התלבטותך

      האם נר אחד

      יכול באמת להאיר את כל החושך

      לא היית אופטימי

      ואני חשתי צער אליך .

       

      על הארועים העצובים האלו

      על הסיפור הארוך הסובב אותם

      על המעשים הקודמים

      ואלו האיומים שעדיין לא נכתבו

      אני יכול לומר רק

      כמה הם מיותרים

      מיותרים .

       

      איש תחת גפנו ותחת תאנתו

      האם כל כך קשה ???

      זו גפני - לא זו שלי

      זו תאנתי - לא כי אחר אני רוצה

      זו אדמתי - לא , זו שלי .

       

      כוחות גדולים יותר

      כוחות המונעים על ידי

      שררה , אינטריגות , תאוות בצע

      מניעים את האנושות

      מניעים אנשים טובים

      לשלם מחיר יקר

       

      ולי אין תשבה

      רק להיות שלם עם עצמי .

       

      משפט אחד הוא נר גדול של אופטימיות .

       

      הרוצה לשנות עולם

      יחל בפתח ביתו .

       

      הלוואי וכולם יתעסקו בפתח ביתם

      אני בטוח שהעולם יראה טוב יותר .

       

      שנדע ימים טובים

      ברוך

        2/6/10 08:45:


      לא יכול שלא להיזכר בהשוואה

      המצמררת למשפט המפורסם

      על עם השורף ספרים...

      ואני מצטער אם ההקשר של

      הזיכרון האסוציאטיבי הזה, פוגע

      במישהו...

      עצוב.

      בסרט טרויה, יש משפט מצמרר אף הוא:

      מלחמה פירושה - זקנים מדברים וצעירים מתים...

       

        2/6/10 08:39:

      יואב יקר,

      קראתי את התגובות, את השירים, חלקם נוגעים ללב, באמת, אבל לומר שאין צורך ללבן עניינים, ולשאוף להיות צודק (הרי המילה צודק גזורה מהמילה צדק) , רק מרחיק אותנו מעשיית צדק.

      אהבה שבבסיסה לא מושתת הצדק, סופה שתינשא עם הרוח...

      נכון, ערך הצדק הוא עניין יחסי, אבל ערך החיים קודם לו.

      איך אמרו חכמנו? הבא להורגך השכם להורגו .

      יש הבדל בין האמירות ואהבת לרעך כמוך, ובין ביצוען.

      טוב, אסיים עם שירת הביטלס עם נעימה אופטימית LOVE,LOVE,LOVE  , האם זה יעזור?...אינשאללה!

      עם הרבה אהבה והרבה כבוד,

      רות

       

        2/6/10 07:19:

      אתה מה שאתה באמת רק בזמני המצוקה
        2/6/10 05:18:

       

       

       

       

       

       

      בקתות עלים ובתי גשמים

       

       

       

      השירים האלה

      לי הם שוים הרבה,

      לא סתם

      ערמות מילים שהצטברו

      במקרה.

       

      אני חושב

      שבכל זאת

      טוב לעסוק בזה,

      כי ככה

      יש לנו

      לזמן מה

      משהו כמו בית.

       

      אני אוהב לזכור

      את בקתות העלים

      שבנינו

      כשהיינו קטנים:

      משהו להזדחל לתוכו פנימה

      ולשבת,

      לשמוע את הגשם

      ולהרגיש לבד בישימון.

      לחוש טיפה בקצה האף,

      טפות בשערות  -

      בתי הגשם בחורף,

      כאלה שאפשר לחמוק לתוכם

      ולסתום את הפתח בשק,

      להדליק נר

      ולהשאר שם

      בערבים של קור.

       

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

        2/6/10 05:08:

       

       

       

       

       

       

       

      "אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִירָה"


      מאת ויסלבה שימבורסקה

       

       

      אֲחָדִים -
      זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כּוּלָם.
      אֲפִילוּ לֹא הָרוֹב אֶלָא הַמִיעוּט.
      בְּלִי לְהָבִיא בֶּחֶשְׁבּון אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָם מֻכְרָחִים
      וְאֶת הַמְּשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
      אֲנָשִים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

      אוֹהֲבִים -
      אַך אֶפְשָר לֶאֱהוֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
      אוֹהֲבִים גַם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
      אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָן,
      אוֹהֲבִים לַעֲמוֹד עַל שֶׁלָהֶם,
      אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

      שִירָה -
      אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִירָה.
      לֹא אַחָת נִתְּנָה לְכָך
      תְּשוּבָה רְעוּעָה.
      וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
      וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
      כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

       

       

       

      "רבים מדי מעדיפים מלחמה"  

       

       

       

       

       

        2/6/10 00:24:

      מתוך השברים

      תעלה בריאה חדשה

       

      הרגישות והחמלה,

      התבונה והחזון

      רק הם יוכלו לקדם אותנו

      כיחידים וכאומה.

       

      תודה יואב,

      על רשומה ותגובות תבוניות 

       

      רננה

        1/6/10 22:51:

       

       

       

       

      כתבנו על האהבה, עשרים שורות ...

      ונראה היה לנו

      כי המצור נסוג

      עשרים מטר לאחור ...

       

       

      מחמוד דרוויש

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        1/6/10 22:43:

       

      מה היה קורה אילו היו מנחיתים עליהם בלב ים

      גליונות של שירה?


      יואב,

      תודה לאסופת השירים היפים, שהבאת !

        1/6/10 21:14:

       

       

       

       

       

      "אני או הוא"  - 

      כך מתחילה מלחמה.

      אבל היא נגמרת

      בפגישה מביכה:

      "אני והוא"

       

      "אני היא לנצח"

      כך מתחילה אהבה.

      אבל כשתגמר

      היא תגמר

      בפרדה מביכה:

      "אני והיא"

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        1/6/10 19:46:

       

       

       

       

      האם אתה מקצת מן האני שלי ...

      דיאלוג בין חוקר לעציר

       

       

       

      איני אוהב אותך, איני שונא  -

      אמר עציר לחוקר: לבי מלא

      במה שאינו מעניינך.

      לבי מוצף ריחות של מרוה.

      לבי תם, נוצץ, מלא

      ובלב אין זמן למבחן. כן,

      איני אוהב אותך,

      מי אתה, שאוהב ?

      האם אתה מקצת מן האני שלי ?

      או מסיבת תה,

      או צרידות החליל,

      או שיר, שאוהב אותך ?

      את המעצר אני שונא, לא אותך.

      כך אמר עציר לחוקר:

      הרגשות שלי

      אינם מעניינך.

      רגשותי

      הם לילי הפרטי ...

      לילי הנד בין הכריות,

      משוחרר ממשקל וחרוז.

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

       

       

        1/6/10 19:27:
      שירים מרגשים וכך גם עבודת האמנות המשותפת והלוואי שרבים יוכלו להדבק באופטימיות שלך ושנראה כולנו את האור...
        1/6/10 19:22:

       

       

       

       

      אני הוא האומר לנפשו:

      הזוטות הן שיולדות

      את הגדולים ברעיונות ...

      והמקצב הן לא מן המילים נולד

      אלא מהתמזגות

      שני גופים

      בלילה הארוך ...

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

        1/6/10 19:03:

       

       

       

       

      זו שפתי,

      הקול הזה הוא מדקרות דמי

      אבל המחזאי הוא מחזאי אחר.

      לא אהיה כמוני אם אבוא ולא אגיע

      לא אהיה כמוני אם אדבר ולא אומר.

      אני האיש שהאותיות העמומות אומרות לו:

      כתוב ותהייה,

      קרא ותמצא,

      ואם תבחר לומר  -  אמור.

      ויתאחדו שני הפכיך בתוך המשמעות ...

      כי פנימיותך השקופה היא דרך הבעתך.

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

      צודק. 
        1/6/10 17:23:


      תודה , קראתי  משיריך ותגובותיך והיתה לי רבע שעה של נתק . אכן אדם חייב לחיות עם תקווה ולחפש את האור והכל הכל תלוי בנו האזרחים וכדי להביא שינוי להנהגה שאפשר לסמוך עליה צריך לעשות בנוסף לקריאה וכתיבת שירים גם מעשים.

      שוב תודה

        1/6/10 12:46:

       

       

       

       

       

      אדיבותם של העיוורים 

       

       

       

      המשורר קורא שירים לקהל עיוורים.

      לא צפה שיהייה כל כך קשה.

      קולו רועד.

      ידיו רועדות.

       

      חש שכל משפט

      עומד כאן למבחן העלטה.

      יאלץ להסתדר בכוחות עצמו

      בלי אורות וצבעים.

       

      הרפתקה מסוכנת

      לכוכבים שבשיריו,

      לשחר, לקשת, לעננים, לנאונים, לירח,

      לדג שעד כה הכסיף מתחת למים

      ולנץ השקט, הרחק במרומים.

       

      קורא - כי מאוחר מדי להפסיק -

      על ילד במעיל צהוב באחו ירוק,

      גגות אדומים בעמק, שאפשר למנותם,

      מספרים הנעים על חולצות שחקנים

      וזרה עירומה בפתח הדלת.

       

      רוצה היה לעבור בשתיקה - אף שאין זה אפשרי -

      על כל הקדושים שבתקרת הקתדרלה,

      נפנוף הפרדה מחלון הרכבת,

      עדשת המיקרוסקופ ובוהק הטבעת

      והמסכים והמראות ואלבום התצלומים.

       

      אולם גדולה היא אדיבותם של העיוורים,

      גדולים אורך-רוחם ורוחב-ליבם.

      הם מקשיבים, מחייכים ומוחאים כפיים.

       

      אחד מהם אפילו ניגש

      עם ספר פתוח הפוך

      ומבקש חתימה שאינו יכול לראות.

       

       

      ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים

      מפולנית: רפי וייכרט

      הוצאת קשב לשירה

       

        

       

       

       

      שתיקתם של העיוורים

       

       

       

      מביא שירים לקהל החברים

      אולי

      כי נגמרו לי המילים. 

       

       

      חש שכל משפט

      עומד כאן למבחן העלטה.

      יאלץ להסתדר בכוחות עצמו

      בלי אורות וצבעים.

       

      הרפתקה מסוכנת

      אנחנו מנהלים כאן עם החיים

      והתחושה היא כי אנו מובלים

      על ידי מנהיגים עיוורים. 

        

      מבטא - כי לא מאוחר מדי להתחיל -

      להפעיל את הרגישות התבונה הזהירות 

      ויותר מכל ... האחריות 

       

      רוצה לעבור בשתיקה - אף שאין זה אפשרי -

      לעשות חשבון עם כל הקדושים שם בתקרת הקתדרלה,

       

      אולם גדולה היא אדיבותם של העיוורים,

      גדולים אורך-רוחם ורוחב-ליבם.

      הם מקשיבים, מחייכים ומוחאים כפיים.

       

      אחד מהם אפילו ניגש

      עם ספר פתוח הפוך

      ומבקש חתימה שאינו יכול לראות.

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        

        1/6/10 10:49:


      בימים האחרונים

      אני שומעת וקוראת את השיר המצוין

      של יהודה עמיחי

      אחד הטובים.

      משורר מהולל.

        1/6/10 09:45:


      מאד יפה ועדין מה שהבאת ואין לי ספק לגבי התזמון...

      ועבודת האמנות המשותפת מוצאת חן בעיני מאד!

        1/6/10 07:51:

      החרסים השבורים המצמיחים עלה חדש אומרים הכל.
        1/6/10 06:52:

      יום חדש יואב : ))

      וכמו שדודתי, עליה השלום, היתה אומרת,

      מתישהו יהיה טוב.

      השאלה מתי ובאיזה מחיר ?

        1/6/10 00:53:

       

       

       

      שהרי ...

       

       

      אנחנו אוהבים את החיים ומחר

      כאשר יגיע המחר נאהב את החיים

      כמות שהם, רגילים, ערמומיים

      אפורים או צבעוניים,

      אין בהם תחיית מתים,

      אין אחרית ימים.

      ואם אין מנוס משמחה - 

      שתהיה

      קלה על הלב ועל המתניים,

      כי את המאמין המנוסה

      לא תכיש השמחה

      פעמים ...

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

        1/6/10 00:48:

       

       

       

       

      האם נזיק למישהו ?

      האם נזיק למדינה כלשהי,

      או למי מבני האדם סביבנו

      לו נרטבנו,

      במרומז,

      ולו פעם

      אחת

      בזרזיפי

      הרגישות

      והתנהלנו

      אל סביבתנו

      באנושיות

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

        1/6/10 00:39:

      וכבר נאמר: "אל תצדק הרבה"...
        1/6/10 00:31:

       

       

       

       

      אספנית

       

       

       

      יש אנשים האוספים תמונות במכירה פומבית.

      יש אנשים האוספים נעלים ישנות

      ויש המסדרים בקפידה שורה אחר שורה

      בולים נדירים ביפים.

       

      יש האוספים הבהובי מצלמה ביום סגריר

      ויש האוספים עלים שנשרו צובעים אותם בתרסיסי-צבע

      יוצרים מיצג פסולי

      של רכות חושנית.

       

      ואני אוספת מחשבות הבאות אלי

      באמצע הדרך מאנשים שאני לא מכירה

      כשעינים זרות מביטות בי

      מתחנה לתחנה

      בגעגוע.

       

      עכשיו אני אוספת אנשים שהתעקמו מהחיים

      וכוכב קטנטן מאיר את תוכם

      בפתיתי אור

      מסמן להם נתיב של תקוה - 

       

       

      יהודית מליק - שירן

       

       

      וגם יואב

       

       

       


      המיצב יפהפה. החיוכים הם פרחי האדמה

      כמה רב וגדול הפער בין פרחי האדמה לבני האדם*

        1/6/10 00:11:

       

       

       

       

      בנו תלוי הדבר

      בחלומנו

      בחזוננו

      בהתנהגותנו

      במעשנו

      מהות החיים

      זה פועל יוצא

      של התנהגות אנשים

      והתנהלות מנהיגים

      כשנחליט שאנו רוצים חיים אחרים ומנהיגים אחרים

      אז גם חלומות יהפכו ממשיים ... אני מאמין באמונה שלמה

      שזה אפשרי, הייתי בצד האפל של הירח, ולמדתי שיש לו גם

      צד מואר ... וכאמור ... בנו  תלוי הדבר ....

       

       

       

        1/6/10 00:02:

      שהחלום עצמו

      יפתח לפנינו

       

      הלוואי יואב.

      זה נראה בלתי אפשרי

      היום.

      תודה לך.

        31/5/10 23:55:

       

       

       

       

       

       

       

      זה החלום

       

       

       

      זה החלום

      שאנו נוצרים בלבנו

      בלי לאמר מילה:

       

      שמשהו מופלא

      יקרה פתאום,

       

      שזה מוכרח לקרות,

       

      שהזמן יפתח לפנינו

      שהלב יפתח לפנינו

      שהשערים יפתחו לפנינו

      שהסלע יפתח לפנינו

      שמעין נסתר יפרוץ לעומתנו

      שהחלום עצמו

      יפתח לפנינו,

       

      ושבוקר אחד

      נשייט בלי משים

      לתוך מפרץ קטן של חיים

      אפשריים ...

      שלא ידענו

      שהיה שם כל הזמן.

       

       

       

      אולב האוגה



      וגם יואב

       

       

       

       

       

        31/5/10 23:39:

      כמה מיתות נחוצות

      שיבין כי רבו מדי הנופלים

      רעי

      התשובה אבדה עם הרוחות

      אבדה עם הרוח הנושבת.

      בוב דילן

      יואב,

      מנסה להיות אופטימית כמוך....

      אבל..... ההיסטוריה העולמית,

      המציאות היום...

      ו....לצערי,טבע האדם....

      לא משאירים לי הרבה מקום לאופטימיות.

      אלברט איינשטיין אמר:"כל עוד יש אנשים – תהיינה מלחמות"

      הלוואי שיהיו מספיק אנשים כמוך,

      שיצליחו לעורר, להזהיר, לשמור על שפיות

      בין שואפי שלום החיים בקרבנו.

       

        31/5/10 23:18:

       

       

       

       

       

      השלום, געגועים - בנפרד - של שני אויבים

      לפהוק על רציף השעמום

       

      השלום, אנחת שני אוהבים רוחצים

      באור הירח העמום

       

      *

      השלום, התנצלות החזק לפני

      החלש ממנו בנשק, אך לא בטווח הראות

       

      השלום, השתברות חרבות נכח היופי

      בטבע, שם הטל יכול לברזל בקלות

       

      *

      השלום, יום ביתי ונלבב

      וקליל- צעד, שאינו אויב של אף אחד

       

      השלום, רכבת מלכדת את נוסעיה השבים

      או הולכים לתור את פרורי העד

       

      *

      השלום, הכרה פמבית באמת:

      מה תעשה התקשורת בעידן של אין מלחמה ?

       

      השלום, ללכת לעבד בגנה:

      איפה נטע את השתיל הרך ?

       

       

      אנחנו מאמינים

      אפילו שלכאורה

      אנחנו אוייבים

       

       

      אינשאללה

       

      לו יהי

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      ויואב לוי

       

       

       

        31/5/10 23:18:

      מאוד אקטואלי.
        31/5/10 22:47:

      * עבור ההבנה , הרגישות ,האופטימיות,  האמפטיה

      ולא שום דבר אחר.

       

        31/5/10 22:11:

       

       

       

       

       

      דיאלוג עם מחמוד דרוויש 

       

       

       

      אמר:       אם אמות לפניך אצווה לך את הבלתי אפשרי !

       

      שאלתי:    האם הבלתי אפשרי רחוק ?  

       

      אמר:       במרחק שנות דור

       

      שאלתי:    ואם אמות לפניך ?

       

      אמר:       אנחם את בני האדם ואכתוב: "אין היופי אלא בהשגת

                   הדבר המתאים" ועכשיו אל תשכח: אם אמות לפניך

                   אצווה לך את הבלתי אפשרי ...

       

       

       

      מחמוד דרוויש

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

       

       

        31/5/10 21:43:

      אהבתי.
        31/5/10 21:35:

       

       

       

      אתה יודע מיכאל

      בדיאלוגים שאני מקיים ביני לביני וגם עם סביבתי

      מנסה להבין איפה אנחנו המין האנושי מפספסים ...

       

      שנה אחרי שנה, דור אחרי דור, מאה אחרי מאה

      ממשיכים להרחיב את התלמים של מצבות המתים

      בבתי הקברות הצוברים הרוגים, כאילו נכתב לנו

      בתעודת הלידה ... לנצח יחיו על החרב וההרג

       

      אני מתקשה לקבל עובדות חיים אלו

      ואם צריך אני בהתבוננותי לשים את האצבע על

      איבחון המציאות הקשה שבה אנו מתנהלים וחיים

      הריני מאבחן את חוסר המנהיגות הראוייה כאן אצלנו בסביבה

      מנהיגות בשעור קומה המסוגלת להוביל מציאות של דרך חדשה

      אחרת משגרת המלחמה ומאימת ההכחדה המתמדמת

       

      ולפיכך

      אני לא מפחד להיות אופטימי בהבנה ובהבחנה

      כי המציאות הזו היא רק התנהלות בדרך חסרת מנהיגות

       

      עוד נראה ימים טובים יותר

       

      ותסתכל סביב

      יש פה לא מעט אנשים שבאישיותם הבעתם והתנהלותם

      ממלאים לי יום יום את מצברי התקווה שהמציאות האנושית

      יכולה להיות אחרת ... ברגישות, תבונה וגם עשייה

      ויש באלו האנשים ... מוסלמים, נוצרים ויהודים ...

      בעצם מכל העמים הסוגים והמינים 

       

      אני מסתכל אל עבר עשייתך ... ואתה מביא גאווה אנושית

      לסביבה ... עם עשייה מקצועית ואנושית עיקשת מתמידה

       

      עם הרבה כבוד

       

      יואב

       

       

       

       

       

        31/5/10 21:21:

       

      לא רוצה לדכא יואב,

      מספיק קורה

      במקומות אחרים

      מתים גם אנשים

      ומסיבות טפשיות

      עוד יותר.

      רגישות ותבונה

      מצרכים נדירים

      שקשה למצוא.

        31/5/10 21:08:

       

       

       

       

       

       

      מתחת לצוק

       

       

       

      אתה חי מתחת לצוק

      ואתה מודע לזה.

      עם זאת,

      אתה חורש את הדונמים שלך,

      מקפיד לתקן כל חור בגג,

      מרשה לילדים לשחק ולרוץ

      ובלילה אתה מתרווח במיטתך

      כמו לא היה שם.

       

      אך לפעמים

      בקיץ, אחר-הצהרים,

      אתה נשען על החרמש

      ונושא אליו עיניים,

      מביט

      בדיוק אל המקום

      שבו אומרים

      כי יסדק.

      באותו הלילה

      אולי

      תשכב ער,

      מחכה

      למפולת סלעים.

       

      וכשתבוא הנפילה

      לא תתפלא

      אלא

      תפשיל שרוולים,

      ותתחיל לסקל

      את החלקה הירוקה

      שמתחת לצוק

        -  ככל שיתירו החיים.

       

       

      אולב האוגה

       

       

      וגם יואב

       

       

       

       

       

        31/5/10 20:39:

       

       

       

       

      לגור במקום אחר 

       

       

       

      לפעמים

      אני מדמיין

      שהייתי רוצה לגור

      במקום אחר

      בעיירות רקומות בפסיפס

      של רגישות ותבונה.

       

      לפגוש אנשים שאינם נלחמים

      כאלו שהם תמידית קודם חושבים

      לפני שעושים 

      לא ממהרים עם כלי הרג לפגוש אחרים

       

      מחפש עיירות חדשות

      לא כאלו שמקובעות

      עם הדפוסים

      המלחמתיים

      של המאה העשרים

       

      יואב

       

       

       

       

       

       

        31/5/10 20:30:

      לגמרי מיותר להיות צודקים, לא משרת אף אחד.

      שאלות, ספקות, תהיות, חיפוש - התשובות תגענה מעצמן בזמן הנכון.

      הצודקים, רק ממציאים שמצאו את התשובה, כאשר עדיין לא התחילו לחפש.

        31/5/10 20:11:

      הוי יואב יואב יואב

      איך ייתכן שאנשים יהיו צודקים ואטומים? צודקים ועיוורים? צודקים ורשעים?

      האם ייתכן שאפשר להפריע לצדק ולאטימות ולרשעה האלו... בעזרת אמפתיה?

      בעזרת הקשבה והבנה ואי-האשמה?

       

       

      פרופיל

      yoaview
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      Empathy Gallery