"עוד תראה שזה ייגמר בכלום" .
וככה אנחנו עוברים מכשלון לכשלון שכל אחד מהם "נגמר בכלום" אבל הם ביחד מדרדרים אותנו אל עברי פי פחת.
ואז הם יישבו ויגידו ש"הם" – כלומר, המנהיגים/הפוליטיקאים/השרים/הח"כים (תמיד יש להם כינוי קבוצתי) – "ממש לא בסדר".
אבל "הם" זה "אנחנו". לא בגלל שבחרנו בהם. אלא בגלל שגם אנחנו כולנו אומרים "יהיה בסדר". או כמו שאומר אריק אינשטין בשירו "פסק זמן" – "זה רק משבר קטן וזה עובר".
לא! זה לא עובר. כי אם "אנחנו" אומרים ש"יהיה בסדר" אז למה ש"הם" יקבלו החלטות אמיצות ו/או שקולות. איזה לחץ יש עליהם לשנות את המרוץ אל התהום.
"אנחנו" נותנים ל"הם" את ההכשר להמשיך ב"מצעד האיוולת".
אתמול מת לובה אליאב שאותו זכיתי להכיר אך מעט, מאוחר מידי ומעט מידי. לובה ראה איך הספינה שלנו הולכת להתרסק אל הגלים ולא יכול היה לעצור אותה.
זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה נהרגו 2500 חיילים במשך כשלושה שבועות, הוא ניסה להתריע. וכך מספר על הניסיון הזה אמנון ברזילי בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" ביוני 2002:
"חלפו כמה חודשים. אליאב כתב סיפור קצר, "השחף", על ספינה השטה בים: "...הקברניט ומרעיו שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם... מעל תורנה עג שחף חד עין, הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה על כל מדוריה... הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי מגור משוננים... האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שרטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר 'התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה והאחרת להובילכם לחוף מבטחים!'".
37 שנים עברו. ועדיין "עוד תראו שיהיה בסדר" |