3 נערים יפים בני 17 רובצים על השטיח בסלון, אוכלים אורז (שרוף) שהם הכינו עם קטשופ, שותים קולה דיאט ומעודדים את לוחמי השייטת שמבצבצים מכוסי פנים על מסך הטלוויזיה בין פרסומות לפרשנויות.

אני רוצה להתוודות. אני לא יודעת לשחות. יש לי פחד בלתי מוסבר ממים. ואל תציעו לי ללכת לכל מיני העוסקים/ות בריפויים למיניהם או בגלגולים או באבנים כי גם מהם אני מפחדת. והפחד מהם בהחלט מוסבר.

אולי בגלל הפחד הזה ממים הים מסקרן אותי וקראתי דבר או שניים על ימאים, על מים טריטוריאליים, על סירות ועל לוחמים במצולות.

תוך כדי גירוד השכבה השחורה מתחתית סיר האורז הקשבתי לפרשנים השונים ששעתם הגיעה והם יכלו להוציא מהנפטלין את משפטי המחץ ואת ביקורות האש.

מידיעותי התיאורטיות בלבד בלוחמה ימית לא נשמע לי שהם שהו ולו דקה על חסקה שלא לדבר על ספינות לוחמה. רובם, וגם פה אני מסייגת את ידיעותי על הביוגרפיה שלהם, שרתו בצבא בתפקידים מסווגים באמצע תל אביב או גבעתיים כשהלוחמה היחידה שהם נתקלו בה בפועל הייתה לוחמה פסיכולוגית מול מכונת הקפה או הכריכים במסדרון. אולי גם לוחמה מול עפרונות מחודדים היטב ויותר מכך מול לשונות מחודדים היטב ושמתחדדים עוד יותר כשהקנאה גואה והחברים מהשכבה באמת נרטבים אי שם בים.

בקיצור, נחזור לאורז השרוף, שלושת החמודים על השטיח, נזכיר בני 17, פרשו מפעילויות של בני גילם בעולם ועשו את מה שהם יודעים מגיל 0. להקשיב לחדשות, להתערבב במה שקורה פה, להתלהם מדי פעם (כי כך עושים בני עשרה) אבל גם הם ממרומי גיל 17 הבינו שפעילי שלום בהגדרתם אינם נושאים כלי נשק ושאפילו רוגטקה עם גולות יכולה להרוג.

השכבה השרופה בתחתית הסיר סרבה להתכווץ. הרתחתי מים עם אבקת כביסה, שמתי חומץ, שפשפתי עם ברזלית, עם סכין , עם הציפורניים וכלום.

ריח של טינופת שרופה, בתחתית הסיר, הטלוויזיה צועקת, הבנים מצדיעים לחיילי השייטת ואני בין גאווה בהם לבין גאווה במדינה שלי לבין כעס על השקרנים והצבועים.

צעקתי על סיר, צעקתי על הבנים שינמיכו את הווליום ולבסוף זרקתי את הסיר לפח.

כי לפעמים צריך להתנתק מכל מה שחשבת על הסירים שלך ופשוט לקנות סיר חדש.